יום אחד, בזמן שהסתובבתי לי ברחבי הרשת החברתית, נתקלתי במאמר שמישהי פרסמה. הכותרת המפציצה, "רק 36 שאלות מפרידות בינכם לבין אהבת אמת", לא השאירה ברירה לרווק שכמוני אלא להקליק על הקישור ולהיכנס לקרוא. כיאה לעצלן הקריאה שאני, רפרפתי במהירות תוך כדי שאני ממלמל לעצמי "בולשיט נו". לגרום לשני זרים להתאהב סתם כך בניסוי מעבדתי שכולל כמה שאלות – זה הדבר הכי הזוי ששמעתי לאחרונה.
חלף שבוע ובתיבת האינבוקס שלי הופיעה הודעה שאומרת "מצאתי את התשובה". אל הטקסט הקצר הזה התלווה לינק לאותו מאמר מדובר. הבחורה ששלחה לי את ההודעה הציעה לי לנסות לעשות איזה מבחן ולצאת לבדוק אם הדבר הזה אמיתי. זה הדליק אצלי ישר איזה ניצוץ וחשבתי שזה באמת רעיון מגניב, רק ששני דברים מפרידים ביני לבין המבחן הזה: קודם כל אני לא בקיא בחומר ודבר שני – מאיפה אני אמצא עכשיו פרטנרית שתסכים לעשות ניסוי כה מביך?
(מתוך עמוד הפייסבוק StreetArt in Germany)
אז את החומר למבחן השלמתי במהירות וקראתי את המאמר במלואו. מסתבר שהניסוי צלח כמה וכמה פעמים ואפילו הכותבת שלו, ביחד עם הפרטנר שלה, הצליחו ליצור מן מערכת יחסים מתקדמת שהתחילה באותו ערב של הניסוי. זה די פשוט, כל אחד מהאנשים שואל זה את זה שאלה ולאחר מכן משיבים עליה. 36 שאלות שחלק מהן מביכות וחלק דווקא רציניות ומעניינות, מה שבטוח זה שכולן מאוד עמוקות ולא זכור לי שאי פעם יצא לי לשאלות דברים כאלה בדייטים שלי.
יום אחרי זה, בלי שום קשר לנושא השאלות, נפגשתי עם מישהי שהכרתי לאחרונה. זו הייתה סוג של פגישה ידידותית המלווה באלכוהול מה שגרם להכל להיות מאוד פתוח וללא מחשבות יתר. דיברנו קצת על עניינים שיגרתיים עד שפתאום היא אמרה לי "תגיד, שמעת על ה-36 שאלות האלה שגורמות לך להתאהב?". לא עברו 10 שניות וכבר מצאנו את עצמנו משתתפים בניסוי. סימן משמיים? אז כזה.
(מתוך עמוד הפייסבוק StreetArt in Germany)
אחרי בערך שעה וחצי או אפילו שעתיים, סיימנו לענות והגענו לשלב האחרון בו צריך פשוט להיות בשקט ולהסתכל זה לזו בעיניים במשך ארבע דקות. כשהחלק הזה הסתיים ישר הרגשתי שאני מאוהב! סתם, זה לא באמת קרה וגם היא לא ממש התאהבה בי. אבל מה שכן, המשחק הזה לימד אותי דברים על עצמי. למשל בשאלות "מה היית משנה בחינוך של הורים שלך?" ו-"האם אתה חושב שהייתה לך ילדות טובה יותר משל אחרים?" הבנתי כמה אני אוהב את הורים שלי ושאולי אנחנו לא בקשר יומיומי אבל כנראה בתוך תוכי אני יודע כמה הם היו ותמיד יהיו בשבילי. למדתי שהדבר שהכי גרם לי לדמוע בשנה האחרונה זה המוות של סבתא שלי, וכמעט שדמעתי שוב תוך כדי שעניתי על השאלות שהיו קשורות אליה.
אבל יותר מהכל למדתי שכמעט ולא הכרתי באמת, הרבה מהבחורות שיצאתי איתן, ושיש עולם שלם שאינו מסתכם ב"איפה את עובדת" ו-"מתי עברת לתל אביב". זה הראה לי שאפשר לנהל שיחה כנה ואמיתית, עם מישהו זר לגמרי, ולא להרגיש כאילו אתה בריאיון עבודה. זה מביך ומוזר, אבל אני ממליץ לכל חבריי הרווקים והרווקות לנסות את הדבר הזה עם מישהו זר. מקסימום מה יקרה? תתאהבו?
