תבחרי את הדמעות מאמי, את לא יכולה לחלק אותן סתם ככה. תחשבי עליהן כמו בתולים, לא נותנים לכל מי שמופיע. את פרח, את יודעת? כזה שלא מוצאים כל יום, אחד כזה מוגן שעושים סביבו גדר ומראים לכיתה ב'1 שמגיעה לסיור באביב.
תבחרי את הדמעות יפה שלי, כמו שאת בוחרת מלחמות. תבחרי במי להאמין, למי לתת את הלב שלך כל פעם מחדש, בלי לדעת את הסוף, בלי לדעת שתקבלי חזרה חתיכות, בלי לדעת שתקראי לחברה בשתיים בלילה, תשבו מבולבלות, עם בקבוק יין ובלי הוראות מאיקאה, לא מצליחות להרכיב חזרה את השריר שפעם פעם בך.
תבחרי רגעים לזכור. תשכחי איך הלכתם ברחבה ההיא שיש בה מזרקות בהבימה, רואים ילדים קטנים רצים ומדמיינים את שלכם. תשכחי איך לבשת שמלה צהובה שהוא שנא, ולמרות שרצית עליה איזו מילה טובה הוא אמר "מכוערת, יפה שלי, מכוערת נורא". תשכחי איך הוא קטף פרח, כזה שמותר, הניח לך אותו איפשהו בשיער, אמר שאת שלו לעולם.
תשכחי איך הוא כתב על מפית מילים שהוא שונא, דקר אותך ואז אותו, איך הצמדתם דם אל דם ואיך הבטחת לו שלא תכתבי אותן לעולם. תשכחי איך במצלמה של אישה אחרת, הוא עשה את הפרצופים האלה שאת אוהבת, תשכחי איך בכית כשגילית, ומיד כתבת-
"סיוט", "אינעל אבוק" ו- "לבד". תזכרי שעכשיו אתם תיקו.
תחייכי לאנשים תמיד, תשאלי מה שלומם. בכל איש יש סיפור, את יודעת? מאחורי כל עיניים יש עולם. תזכרי איך פעם בארוחת שישי אבא סיפר על האיש שעלה אליו למונית והתייחס אליו כאילו הוא רק נהג, ואת לא הבנת איך הוא לא ראה שאבא שלך הוא האיש הכי חכם בעולם, הכי נדיב, הכי טוב לב, איך הוא לא ראה את אבא שלך, שלימד אותך להיות פרח מוגן.
תישארי הילדה עם הקוקו הגבוה והעיניים שיודעות. אל תספרי לאף אחד מאיפה את יודעת על עצב כל כך הרבה, תשכחי כבר את הקיץ ההוא שהרחת רק דם, שהחזקת את הברכיים ברצפה של בית חולים בצפון ואמרת תודה על האוויר, על החיים, על העולם.
תסתכלי מסביבך עיניים שלי. תראי מה בנית בשתי ידיים בכמה שנים בודדות; גדרות, מחסומים, חומות. העיר הזאת מה עשתה לך מאמי, תסירי, תסירי מגננות.
ובכל זאת קל לך לנשום בה, כי הכל כאן מותר, גם לטעות, אבל בעיקר לגלות מקומות חדשים להצמיח בהם גדרות. ואין לך אישור לבנייה הלא חוקית הזאת שבך, אבל את בשלך, מקסימום מה יעשו, יעיפו אותך?
תספרי לאנשים את האמת, תגידי ממה את פוחדת. איך כשלון מרעיד לך את הדם, איך את לא מצליחה לישון כשאת לא מצליחה בכלל. תספרי איך את אוהבת מילים, אבל כשהן שלך, הן כמו ילדים, ואת אמא משוגעת, שומרת אותן בבית, מגדלת לבד, לא מסוגלת לשלוח לגן.
תסתכלי למטה מאמא. יש שם שורשים. אל תשכחי אף פעם מאיפה באת, אל תתביישי לדבר בגרוזינית עם הסבתא שעלתה לאוטובוס והיא לא יודעת איפה זה אסותא. תגידי בגאון "מרמלה" כל פעם שישאלו איפה גדלת, תחייכי אם ירימו גבה. תרקדי מזרחית כפרה שלי, עם היד על המצח, השנייה על המותן. אל תוותרי על החריף, לא בפה ולא באוכל.
תפסיקי לפחד מאהבה. לא כולם ישברו אותך, עוד יש לך למה לחכות.
ועכשיו די. כבר אמרתי לך, תבחרי את הדמעות.
// נטלי מיכאלשווילי
