הייתי אז בן 15, אולי 15 וחצי. יום חמישי בערב, מזג אוויר אביבי ונעים. יצאתי מהבית לבוש בג'ינס האהוב עליי ודלי מלא פרחים ביד. ואז ראיתי אותה, יושבת לה בשלווה בלתי מוסברת. תלתלי הפחם שעל ראשה נפלו באדישות על כתפיה היפות, ועורה המולאטי היה נראה מתוק יותר משוקולד רוזמרי.
תקציר הפרקים הקודמים: למדתי בתיכון דתי, כזה שהנשים היחידות בו הן מורות שאיך אומר זאת בעדינות – לא היו נכנסות לקטגוריית המורה הסקסית של השנה. תוסיפו לכך את העובדה שהייתי ביישן בטירוף ותגיעו למסקנה שהניסיון שלי עם בנות המין היפה היה זהה לניסיון של ג'סטין ביבר ברפואה הוליסטית.
לא זוכר מתי ראיתי אותה בפעם הראשונה, אבל אני בהחלט זוכר שבכל סיבוב שעשיתי בשכונה הייתי מחפש אותה בעיניים, מביט לכל הכיוונים כמו איזה ינשוף. ולא שהייתה לי איזה תכנית מיוחדת, רק רציתי לראות אותה, זה היה עושה לי את היום וגורם לי לחשוב עליה יותר. כשהייתי עובר ליד ביתה במקרה, או שבעצם לא באמת במקרה, הייתי זורק איזה מבט לחלונה, אולי היא תהיה שם, תחייך אליי ותשאל אם בא לי לעשות איתה סיבוב. לפעמים היא הייתה שם, אולי חייכה, אני לא יודע, כי בשבריר השנייה שהייתי קולט את תלתלי הפחם, המבט שלי היה מופנה באופן בלתי רצוני לכיוון אחר והייתי ממשיך בדרכי.
באותם ימים, אחי הגדול שבדיוק השתחרר מהצבא, החליט לנסות את מזלו בעסקי הפרחים. הוא קנה כמויות של זרי פרחים והחל למכור אותם כל שבוע בימי חמישי מבית לבית.
לאחר מספר שבועות בהם עסקי הפרחים שגשגו, הצטרפתי גם אני לעניין. הכסף היה לא רע בכלל לפי מה שאני זוכר, אם כי יש סיכוי שהוא עקץ אותי וקיבלתי פחות משכר מינימום.
אז בכל אופן, יום חמישי בערב, מזג אוויר אביבי ונעים. יצאתי מהבית לבוש בג'ינס האהוב עליי ודלי מלא פרחים ביד. ואז ראיתי אותה, יושבת לה בשלווה בלתי מוסברת. תלתלי הפחם שעל ראשה נפלו באדישות על כתפיה היפות, ועורה המולאטי היה נראה טעים יותר משוקולד רוזמרי. הרגשתי שהלב שלי הוא דרבוקה ששריף ילד הפלא הדרוזי מתופף עליה. מה אני עושה? מה אני אומר? שוב להסתפק רק בלראות אותה?
לפתע קול מתוק פילח את מחשבותיי והתמזג עם התיפוף של שריף: "אתה צריך אולי עזרה?" כמה מתיקות יש בה, כמה יופי. "לא תודה, זה בסדר" עניתי בלי היסוס. כאילו זה מה שירשים אותה, העובדה שאני יכול להסתדר לבד. גם עכשיו כשאני נזכר ברגע הזה, בא לי לדפוק את הראש בקיר. "אתה בטוח?" היא שאלה, כמו נותנת לי עוד הזדמנות. "כן, תודה" עניתי בחיוך מבוייש. מה חשבת לעצמך אידיוט? מה נראה לך שהיא מחכה פה לכל מוכרי הפרחים של העיר ושואלת אותם אם הם צריכים עזרה? הבחורה הזו כבר יכלה להיות גרושתך היום, טיפש.
לאחר כ-20 דקות חזרתי הביתה להביא עוד דלי פרחים, חושב על כמה טיפש אני ומה אני אגיד לה אם אראה אותה שוב, ותוך כדי מחשבות נתקלתי בה שוב. הפעם היא לא אמרה דבר. ואני? אני התביישתי כרגיל והמשכתי בדרכי.
by jenny downing
אני חושב שמאז לא ראיתי אותה יותר, נראה לי שעברה דירה. ככה זה נגמר, עם חור בלב מבחורה שאהבתי ולא הכרתי. וגם היום מידי פעם מתגנבת לי לראש מחשבה לעזוב הכל ולחזור למכור פרחים. אולי תהיי שם שוב ואני אסביר לך שאיחרתי רק ב15 שנה.
// ארז הדר
