ליום ההולדת שלה, קנינו לסבתא שלי מחשב. לפטופ יפה וחמוד שהיא נתנה בו מבט אחד ואחר כך אמרה "אני לא צריכה את זה", שזה אצלנו במשפחה המקבילה ל"זה בדיוק מה שרציתי!"
על פי הנוהל במשפחת קלמן המורחבת, צריך כל עצם חדש הניתן כמחווה באירועים מיוחדים, לעבור תקופת צינון של שבועיים עד חודש בפינה חשוכה, עד שיוכיח שהוא לא מתיימר להיות משהו נוראי במקרה (כדאי גם שזו תהיה גם תקופה ארוכה מספיק כדי שכולם ישכחו ממנו). רק בתום הזמן, אם התנהג יפה כמובן, אפשר להוציא את העצם בזהירות מהקופסה ולנסות להבין מה עושים איתו עכשיו.
המחשב הנ"ל נקנה רק אחרי ששמענו במשך חצי שנה שלחנה מהקומה למטה יש אחד כבר ממזמן, ואולי הטעות הייתה שלא שאלנו מה בדיוק עושה חנה עם המחשב הזה. שכן סבתא שלי, מראשי הקרן המשפחתית ל"השמשת חפצים הניתנים במתנה למטרות שאינן תואמות את תכליתם הראשונית", תהתה אם להשתמש במחשב בתור מגש במשך איזו תקופה. אחר כך ויתרה כי הוא היה קטן מדי.
מתוך עמוד הפייסבוק StreetArt in Germany
אבל אז הגיע היום בו ביקרתי אותה וראיתי שאריזת הקרטון של הלפטופ פתוחה בקצוות. "סבתא, למה הקרטון שלך קרוע כל כך?" שאלתי בחשד. "זה היה ככה," ענתה מהר וניסתה להחביא אותו מתחת לספה תוך כדי החלפת נושא השיחה לברירת המחדל של ילדים ומצב שחלות.
זה עבד רק משך ביקור אחד.
בביקור הבא כבר עמדתי על כך שנפתח את הלפטופ יחד.
רק כשניסיתי להסביר לעצמי (ואז לסבתא שלי) איך מחזיקים בכלל עכבר, מהו שולחן עבודה ומה עושים עם מסמך, הבנתי כמה הערכה מגיעה לה שהחזיקה מעמד ולא הסבה את המחשב לקרש חיתוך. נזכרתי איך אימא שלי ניסתה ללמד אותי ללבוש חולצה כשהייתי קטנה. דבר שנראה כל כך פשוט ובסיסי, הפך פתאום למסובך וקשה כשהיית צריך לנסות להסביר איך זה עובד למישהו שמעולם לא נגע בו. בסופו של ההסבר עמדתי עם ראש בשרוול שמאל ושתי ידיים דחוסות בפתח ימין, כשמולי אימא אחת שמתלבטת אם למסור אותי לאימוץ.
מתוך עמוד הפייסבוק The Official Grumpy Cat
לעומתי, סבתא שלי כבר שלטה לגמרי במיקום האותיות במקלדת כעבור שבועיים, והתחילה להשתעמם (אם כי החליטה שנקודות ופסיקים הם אובר-אסטימייטד). ידענו שהגיע הזמן להתקדם.
כשהתקשרתי לבקש התקנת אינטרנט, הסברתי שמדובר בסבתא שלי. המוקדנית ביקשה שהיא תעלה על הקו רק כדי לאשר את הבקשה, ורגע אחר כך כבר שמעתי את סבתא שלי שואלת: "מה זה מצלמת גו-פרו?", "חשבתי שאולי היא תהיה מעוניינת" היתממה המוקדנית בתגובה. הסתפקתי בלבקש שתמתין ליום ההולדת הבא של סבתא. טכנולוגיה אחת בשנה.
תוך פחות מיומיים המודם וסבתא שלי כבר היו עסוקים בהחלפת מבטים חושדים האחד בשני מקצוות החדר השונים, בזמן שאני הייתי עסוקה בהגדרת עמוד הבית. אימא שלי (שלא מסרה אותי לאימוץ למרות תקרית החולצה), אמרה שכל מה שצריך זה "רק לפתוח לה משתמש בפייסבוק, משם היא תסתדר." חשבתי שהיא צוחקת, לכן בהתחלה דווקא ניסיתי להתמקד בחדשות ("יש בטלוויזיה"), בתחזית ("ברדיו אומרים לארבעה ימים קדימה") או בסרטים ("הספר יותר טוב"). אבל בסוף נכנעתי.
כעבור חצי שעה, כשסבתא עשתה את הלייק הרביעי שלה ("מה את לובשת בתמונה הזאת?!"), ידעתי ממי ירשתי את זה.
האם מה שקרה אתמול בבוקר הוא צירוף מקרים? אסור לי לומר.
// אילנה קלמן
