אני נכשלתי.
הודעתי לכולם שאני יוצאת להגשים את החלום שלי, דיברתי בגדול, בענק, התרוממתי לשמים, החלומות באוויר, הראש מעל האדמה. חלמתי. ונכשלתי.
לפני חודש וחצי עליתי לאוויר עם פרוייקט הדסטארט. הרשתי לעצמי לחלום משהו קצת שונה מהסטנדרט. לא ביקשתי להקליט אלבום ולא ביקשתי להדפיס ספר, לא ביקשתי להקים מרכז תרבותי ולא מפלגה פוליטית. הרשתי לעצמי לחלום את החלום האישי שלי. משהו קטן-גדול שיהפוך אותי בעיני עצמי לרצינית יותר, ובכך גם בעיני העולם.
השקעתי המון מחשבה מקדימה. הכנתי רשימות, חישבתי חישובים, הוצאתי אחוזים. אחר כך השקעתי בוידאו במשך שלושה ימים, ואז קיבלתי ביקורת וזרקתי לפח והשקעתי עוד ארבעה ימים וזה היה מושלם. הייתי מאוהבת בוידאו הזה ובפרוייקט שלי והתחלתי להפיץ אותו לכל עבר ולברבר עליו לדעת, ובעיקר להאמין בו. להאמין בי.
האמנתי. ונכשלתי.
תמונה מתוך פינטרסט.
לפני חודש וקצת התחלתי עבודה חדשה. מישהו חכם פעם אמר לי שטיימינג זה עניין של תזמון בחיים, ו-וואלה, הוא צדק. רגע לפני שנואשתי, התקבלתי לעבודה שרציתי פלוס סימן מלמעלה שאישר לי שבינגו. לפני שהתקבלתי לעבודה אמרו לי את המילים הקבועות על לחץ וריבוי משימות ושעות ארוכות, ואני הנהנתי ואמרתי כן וקיוויתי שהם סתם מגזימים. הם סתם מגזימים ואני אצליח לג'נגל בין הפול טיים דיי ג'וב לבין הפול טיים דרים.
קיוויתי. והתבדתי.
מהר מאוד הבנתי למה הכוונה במילים האלה שאמרו לי לפני שהתקבלתי ואני הנהנתי להן. אחרי תקופה ארוכה מאוד בבית או בעבודות חלקיות, חזרתי לעבוד במשרה מלאה, בתחום שרק נכנסתי אליו והוא אמנם מרתק אבל עמוס עמוס עמוס. הימים היו ארוכים יותר משזכרתי מזה שנתיים וחצי (או יותר, הפסקתי לספור), ושעת ההגעה הביתה שלי נעה בין שבע בערב במקרה הטוב לעשר בלילה במקרה שפחות. אי אפשר לומר שאני לא מרוצה. הימים עוברים לי מהר – לא בקטע של מרוץ לסופ"ש, יותר כמו בקטע של מעניין לי וכיף לי ואני לומדת. מלא.
נפתחה לי דלת עם הזדמנות נהדרת להיכנס לתחום שמעניין אותי, והחלטתי להתייחס לדלת הזאת ברצינות.
ובמקביל היה הפרוייקט. הוא התקדם בקצב משלו, לפעמים עומד במקום ולפעמים מזנק קדימה. קיבלתי תמיכה מדהימה מהסביבה הקרובה אליי. מעבר לתמיכה הממשית בפרוייקט, קיבלתי תגובות מרוממות נפש ומחממות לב, כאלה שגרמו לי להבין שגם אם לא אומרים לי את זה תמיד, יש מסביבי המון אנשים שמאמינים בי ובדרך שלי, גם אם לי בעצמי היא לא תמיד סלולה וברורה.
התגובות הראשונות שלי, חבל שלא שמרתי את כולן.
בשלב מסויים לקראת הסוף, קצת איבדתי אמון שאצליח לגייס את מאת האחוזים. ישבתי וחשבתי עם עצמי איך זה גורם לי להרגיש והאם אני מחשיבה את עצמי עכשיו ככישלון. חשבתי גם על המשמעות של להצליח בפרוייקט, על מה שהתחייבתי לו – מבחינת תמורה לתומכים ומבחינת מימוש הכוונות שלי.
ביומיים הראשונים התאכזבתי. ביום השלישי חשבתי שאולי זה לטובה. ביום הרביעי כבר הבנתי שלא רק שאני לא מרגישה כשלון, אני אפילו שמחה שלא הצלחתי.
טיימינג זה עניין של תזמון בחיים ואני הבנתי שאני לא יכולה לצאת ליותר מדרך אחת גדולה וחשובה בו זמנית. יש אמנם עוד כמה נתיבים שאני צועדת בהם במקביל בדרך לעוד התחלות חדשות, אבל הרגשתי שאני לא מסוגלת גם להתחיל עבודה אמיתית חדשה, וגם למלא את הכדור של החלום הפרטי שלי בגז באותו הזמן. אחד מהם פשוט לא יתרומם, ואני לא מוכנה שאף אחד מהם יתרסק.
תמונה מתוך פינטרסט
אז הפרוייקט נכשל, אבל אני לא.
הסוף הזה יוביל להתחלה חדשה בזמן הנכון, ואני בשביל הזה עוד אצעד.
// אפרת בשרי
