כשהייתי קטנה, הייתי בטוחה שבגיל 27 אני כבר אופיע על מלא במות בישראל. יהיו לי לפחות שלושה אלבומים, כמה להיטים מצוינים ואהיה ממש מוכרת בתעשייה. היה לי גם קונספט מטורף, אני כתבתי שירים על מפיות קוקטייל.
שלא יהיה ספק, הופעתי כמה פעמים, היו לי עיבודים לשירים שאני כתבתי והלחנתי, וכמה עיבודים לקאברים כדי שלא יהיה מצב שתשתעממו לי בהופעה. צירפתי אליי את החבר הכי טוב שלי, יונתן אלטר, ובהמשך הדרך הוספנו עוד חבר שינגן איתנו גם.
השירים בהופעה נכתבו בעיקר על חברות ועל דברים שקרו בדרך. היה לי אלבום מושלם, אם לא הייתי מוותרת ככה סתם פתאום הוא היה מצליח, בדוק.
אז איך זה קורה?!
איך קורה שבחורה ששרה על במות מאז שהיא זוכרת את עצמה, פתאום באמצע ההופעה, אולי הכי מוצלחת שהיתה לה, היא קמה ומחליטה שזהו.
אבל כך זה קרה.
המיקרופון נסגר, הגיטרה נכנסה לקייס, נעלתי את כל מפיות הקוקטייל שלי במגירה והשמטתי מחיי את העובדה שאני זמרת- לא רעה בכלל. עד היום אין לי הסבר לצעד הקיצוני שהחלטתי לעשות. מידי פעם, אני חושבת לעצמי, אולי בעצם עשיתי טעות?! אולי כן יכלתי להיות כל מה שחשבתי שאני אהיה.
אני נכנסת ליוטיוב, שמה אוזניות ושרה יחד עם עצמי שירים מההופעה האחרונה. אבל אז, מכה בי אותה ההרגשה מההופעה ההיא. כל הגוף שלי נאטם, לא יוצא לי קול, דמעות מצטברות לי בעינים ואני מרגישה כאילו העולם שלי מתפוצץ.
אני אוהבת את ההרגשה שהקול שלי משמח את הקרובים אליי. קחו את מאמזי לדוגמא, אחרי חודש של זוגיות מושלמת, הבאתי אותו לבר הישן בו עבדתי ועוד לערב קריוקי. באיזשהו שלב עליתי לשיר והוא? הוא זוכר לי את זה עד היום- איזה שיר שרתי ואיך הוא הרגיש כשהוא שמע אותי שרה. או – לשיר לאחי את שיר הסלואו בערב חתונתו היה הכי מרגש בעולם.
מבינים? אלו רגשות אמיתיים. לא זיוף על במה ולא ציפיה לאהדה. אני תמיד אוהב לשיר, בשבילי. לא בשביל קהל. ובדיוק בגלל זה, סגרתי את המיקרופון, הנחתי את הגיטרה וכשמאמז רוצה שאני אשיר? אני שרה כאילו זאת הפעם הראשונה שאני שרה לו.
בשיר הכי טיפשי שכתבתי, דיברתי על חברה טובה שמורידה שערות עם פינצטה, אבל היה חבוי בו חצי בית שכנראה חזה מראש את כל מה שעומד לקרות.
"שעון החול שלה נשבר,
מאפרה מלאה באפר
ומה שנותר לה
זה לחכות למחר."
אותה חברה, שבסך הכל השתחררה מהצבא וכמתנה כתבתי לה שיר, אמרה בעצמה שזה הבית הכי נוגע ששמעה. אבל האמת? השעון חול היה מחזיק מפתחות שבור שהיא לא הסכימה לזרוק, המאפרה שלנו תמיד הייתה מפוצצת והמחר? היום בו היא תצא לחופשי.
ובלב שלי? השעון חול השבור בעצם היה השברים שנשארים בי אחרי הופעה- את זה הבנתי אחרי כמובן.
זאת פעם ראשונה שאני מדברת על זה. על היום שהחלטתי שדי. לא עוד. מלא אנשים שאלו, ניסו להבין ואני כתגובה אמרתי "די, נמאס לי." זה מדהים, אני פתאום מבינה כמה אני שלמה עם זה וכמה אני בעצם מחכה לחלום החדש.
אני שמחה שהיה משהו שהחזיק אותי כל כך קצר, החזיק אותי מאוהבת בו, ציפה ממני להוכיח. אבל היום? אני לא קוראת לזה חלום ילדות, יש לי חוויה שעברתי, ווי שסימנתי על משהו שרציתי לעשות ולב שלם שהוכחתי לעצמי שאפשר גם לשחרר.
// נטאלי פינקלשטיין
