כבר יותר משלושים שנים אני קשור אלייך בנימי, דמי מעורבב בדמך מן היום בו נולדתי. זו ללא ספק מערכת היחסים הכי ארוכה שניהלתי וכנראה אנהל בכל ימי חיי. יש בי אהבה ללא תנאים ואני מוכן לעשות כל דבר שיידרש כדי שמערכת היחסים הזו לא תסתיים.
וזה לא שמדי פעם את לא עושה כל שביכולתך כדי שאומר: "די, נמאס לי, את גובה ממני יותר ממה שאני יכול לתת", אך אני לוקח נשימה עמוקה, ממלא ריאותיי ומעיף את מחשבות העזיבה בבלון הליום היישר אל לב השמיים, שיתפוצץ לו אי שם בגובה מספר קילומטרים ויאייד את המחשבות הללו שמטרידות את מנוחתי.
מתוך עמוד הפייסבוק urban street art
היו אנשים שניסו להניא אותי מאהבתי אלייך עוד בהיותי ילד, אך נשביתי בקסמך ואני לא רוצה לוותר עלייך, אפילו כשאת מוותרת על עצמך, כשאת מוותרת עלינו, אני עומד כאן, מחייך, לעיתים חיוך מר ומצהיר בגאווה על הקשר שיש בינינו.
הקלישאה (את יודעת שאני שונא קלישאות) אומרת, שטיבה של מערכת יחסים נמדדת דווקא ברגעים הקשים, ברגעים בהם שום דבר לא הולך, הצרות מצטברות, האנשים מדברים נגדינו, סותמים את הגולל עלינו, זורקים אותנו לבור ומתחילים לכסות בעפר, אך אז, דווקא ברגעים אלה אני אוהב אותך יותר. דווקא אז אני מוכן להשקיע יותר כדי להציל, לשקם, להאדיר ולפאר את מה שיצרנו את ואני לצידך במשך כל השנים הללו.
למה אני עושה את זה בעצם? למה אני מוכן לתת שוב את כל כולי? אני מסתכל עלייך ואת זרוקה כחתולת רחוב כחושה ועצובה, חסרת חשק לחיות, מנסה את מזלך לנטוש את העולם בחציית כביש סואן, מקווה שיעבור רכב ויגאל אותך מייסורייך.
אני לא מוכן לוותר עלייך, כי את היחידה שפורטת על כל טווח הרגשות שלי, בזכותך אני יכול למצוא עצמי מרקד מול המון משולהב, בגללך אני יכול לבכות על באמת, עם דמעות, בזכותך אני יכול להתחבק מאושר עם אנשים זרים למחצה שאת שמם אני לא מכיר, כי בגללך רבתי עם אותם אנשים בדיוק עד כדי מרחק מילה מעימות פיזי, כי בגללך אני מתעצבן ובזכותך אני נרגע דקה אחת אחרי, כי בגללך אני צועק עד שלא נותר בי קול, כי בזכותך אני שר עד שלא נותר בי קול, כי בגללך אני מקלל כאילו איני איש חינוך, כי בזכותך אני מרגיש מבורך, כי בגללך היו ימים שהייתי האיש הכי עצוב עלי אדמות וזה רק כי לא הצלחתי לקבור את עצמי, כי בזכותך הייתי המאושר באדם וריחפתי שבועות מטר וחצי מעל האדמה, כי בגללך הייתי הכי עצוב ובזכותך הייתי הכי שמח.
תרקוד כאילו אף אחד לא מסתכל
יש שיגידו שהיחסים האלה רעים. פסיכולוגים גם בלי לפתוח את ה- DSM יאבחנו אותי כחולה במאניה – דיפרסיה. מה הם מבינים? הם לא ראו אותנו יחד, הם לא נושאים עימם את שק החוויות שיש בינינו. שק? מכולה יהיה תיאור יותר מתאים לכל מה שאספנו בכל השנים.
ועכשיו המצב קשה, אולי הקשה ביותר מאז שכוננו את יחסינו, גם כל אחד מאיתנו חושב קצת אחרת על הסיבות שהביאו אותנו למצב הזה. עוד יותר קשה למצוא דרך לצאת ממנו, אך אני יודע, שאם נצליח לצאת מן המצב זה יהיה רק ביחד. נשלב זרועות, נשזור אצבעות ונסלול שוב את דרכינו למעלה.
כדי שתביני כמה את חשובה לי, אני אעשה את הצעד הראשון ואכריז:
"מכבי חיפה – את אהובתי!"
// מורן כהן
