לפני חודש בשיעור צילום המרצה שלי אמרה משפט שהולך איתי לאחרונה. הוא מסוג המשפטים שמצליחים לתמצת מחשבה גדולה שחשבתי עליה זמן רב. או אולי כל הזמן.
המשפט הזה יכול לגרום לי לעשות בחירות מסוימות, או לפעול בצורה כזאת או אחרת, בגלל שהוא מתאר משהו כל כך נכון. דיברנו על צלמים, עבודות, מי פחות טוב ומי מעניין יותר. כמו בכל שיעור אומנות דיברנו על החיים. על דברים שמעצבנים אותנו כמו שפריץ של מיץ שוק ממכונית שנסעה מהר ברחוב אילת, או בירוקרטיה מעיקה שצריך להתמודד איתה. אני חושבת שזה היה בהקשר לאמן די מטורף, גרהרד ריכטר.
המשפט היה כך, פחות או יותר: "בנאדם מנהל חיים שלמים, בסוף מסתכל על החיים אחרי 80 שנה ואומר וואי איך זה עבר כל כך מהר וזה נגמר".
במרץ הקרוב אחגוג 28 שנים, הייתי בטוחה שבשלב זה אהיה כבר מבוססת, אגשים איזה חלום. לא ציפיתי שאהיה נשואה, עם דירה בבעלותי. חשבתי שאעשה דבר משמעותי שישפיע על אנשים. כמו בשנת שירות, שידעתי בוודאות ששיניתי עולמות לכמה ילדים. יקומו כל החברים הטובים ויגידו "את באמצע תהליך, את עושה דברים, תסיימי את הלימודים ותתחילי להציג".
בואו נודה בזה, אף אחד לא מחכה לנו ביום שאנחנו מסיימים את המבחן האחרון בתואר. הסבירות שבעל גלריה, או מישהו חשוב, יגיע לתערוכת גמר שלי, יפנה אליי ויגיד לי שהוא מעוניין שאציג אצלו, כה נמוכה, תאכלס אפסית.
בשבועות האחרונים אני ממעטה לעבוד בסטודיו. אני בעיקר מתבוננת על תמונות, ציורים, עבודות שעשיתי ותוהה, אם אני מקשקשת בקומקום או מדברת על דברים חשובים. אם אני, מי שאני, ניכר בדברים שאני עושה.
השכונה
אני לא רוצה לשנות את העולם, אבל אני בהחלט רוצה להשאיר בו חותם. כמו יציקת בטון, בלב מדבר שלא יכולה להרס. אני לא רוצה לחדש, אני לא אמציא את הגלגל, גם לא אגלה את האש. אבל לפחות שיהיה לי משפט אחד טוב וחזק, שישאיר מחשבה או רגש אחריו.
אנחנו תוהות בכיתה הרבה, מתי ראינו לאחרונה אומנות שריגשה אותנו. הביאה אצבע שדקרה לנו את הלב. אין הרבה כאלה יצירות אם בכלל. אני שנתיים וחצי שומעת, לומדת ומגלה אמנים מדהימים שעשו דברים משמעותיים בעולם ובאותה תקופה שעשו זאת, הם פשוט פעלו, לא חשבו על זה שישנו את העולם. כמו למשל לקחת משתנה לחתום עליה שם בדוי ולקרוא לזה מזרקה, כך ילדים, דושאן המציא את הרדי מייד.
חזרה אליי, הדעות לגביי חלוקות. תחילה שמכירים אותי או שממש מחבבים אותי וטוענים שאני נחמדה. הרבה יותר מאחותי. או שממש לא יכולים לסבול אותי, לשמוע אותי או לראות אותי. כמעט כמו עמבה. אחותי אמרה לי לא ממזמן "את נחמדה, עד שדורכים לך על האצבעות. ואז זה מפחיד". נעמה (ה-BFF שלי) אומרת כשאנחנו מדברות על החיים ועל העתיד, שאני חזקה, חדה ושיש לי תעצומות נפש, שאין לה ספק שאעשה דברים גדולים בחיים האלה. ובחזרה למציאות- אני בסטודיו עושה סילואטה של הרב עובדיה וממלאה אותה בנצנצים כחולים בוהקים. כי אריה דרעי אמר שהוא בא לו בחלום וזה שעשע אותי. חוזרת לדירה שלנו בחולון, בשכונת שיכון ותיקים. למחרת הולכת לעבודה, מתקשרת לאנשים ומשכנעת אותם להגיע לפגישה, תוך כדי משחק באבלס מאתגר במיוחד.
אסיים בשתי מחשבות: הראשונה, אולי אני צריכה לנסות להיכנס לפוליטיקה. השנייה, יש לי את א', הוא מאמין בי ודוחף אותי.
// שירן זילברמן
