הוא אומר שהוא דוגל בשלום, ששני העמים בסך הכל בסדר, שמגיע לנו שקט, אומר שפגש שם אנשים טובים, אינטלקטואלים, הוא גר ברמאללה, הגיע מגרמניה לצורך סיום הדוקטורט שלו, מחקר על התפתחות האסלם במהלך ההיסטוריה.
הסיגריה מתנדנדת בפיו, שיערו צהוב כמו השמש, עיניו כחולות כמו הים.
הישראליות קשות בעיניו, הן חצופות, מלאות במגננות. הוא מבין למה, הוא לא אוהב חוצפה, הוא אוהב את החיוך בעיניים של בן השיח שלו, ככה הוא מסביר לי, "כמו שלך" הוא מוסיף, ומבטו חמים אלי.
הוא אדם כן, חייכן, מאוד בטוח בעצמו, אקדמאי ומאוד ליברל. ולא, הוא באמת לא יודע איך היה נוהג אם היה גדל בדור ההוא, אין לו מושג.
אני מספרת לו על הילדים שנחטפו, הוא מנסה להסביר לי שוב על הצורך בשלום, על כך שפתרון חייב להימצא. אני אומרת שהלב שלי לא רוצה עכשיו הסברים של הגיון, שהלב שלי לא יכול לשמוע את זה, אני מספרת לו על שריר הלב , זה ששמור במיוחד לאהבת אימהות לילדיהן, אני מתארת לו מה קורה לשריר הזה עכשיו אצל שלוש האימהות.
הוא מקשיב בריכוז, עיניו מהורהרות, קמט במצחו.
הוא מסביר שוב, הוא עושה הפרדה בין אנשים לפוליטיקה, ובהיותו אדם סולידרי הוא מתנדב בארגון אירופאי הפועל להטלת סנקציות כלכליות על ישראל. חלילה אינו תומך בטרור, חלילה אינו נוקט בפעילות אלימה. הוא נגד אלימות וטרור, ברור.
צילום: סיוון סטרומזה
זכורה לו אותה הפגנה ברמאללה ב 2011, היה במונית בדרכו לדירה ששכר אז (הגיע גם אז לכמה חדשים) המונית נעצרה ע"י חיילי צה"ל, הוא נקשר 16 שעות בשמש הקופחת ללא אוכל כאשר רובה ישראלי מכוון לראשו, זו הייתה עבורו טראומה.
השמש כבר שוקעת עלינו, איש עם שיער צהוב ועיניים כחולות ובחורה עם שיער חום מאוד, השיחה קולחת והזמן עובר מבלי שנרגיש. פתאום הלילה עוטף אותנו והוא מתקרב אלי, הבטן שלי מתכווצת, אני רוצה אותו, ברור.
הוא מלטף אותי ברוך, עיניו טובות, חיבוקו נעים לי. אני מרשה לעצמי לטבוע בפנים, כמעט.
כי פתאום אני לא מצליחה להיות שם, אני לא יכולה, קיר ברזל דוחף אותי ממנו אחורנית, זו לא אני שלא רוצה, אני כן רוצה אני רוצה להיות מסוגלת אבל קיר הברזל של 20 שנות חיי הראשונות חזק ממני, והוא מריץ אותי משם אחורנית, חזרה אל תוך הקונפליקט הבלתי אפשרי שלי.
צילום: אבי סטרומזה
הענפים שקושרים אותי לגזע חזקים ממני, גדולים עלי, אין לי יכולת להילחם בהם. האם אני טועה? האם אני צודקת? האם כך הייתה מגיבה כל אחת אחרת? האם אני מקצינה את תחושותיי בשל העבר שלי? בשל החינוך שקיבלתי? אין לי תשובה…
בלילה הוא מסמס שהוא מבין אותי, שזה בסדר, שאני בחורה טובה והוא מאחל לי רק טוב, הוא מנומס, כמו אירופאי אמיתי, אני עוצמת עיני לכרית וחולמת על ילדים צהובי שיער ואימהות עם שביס על הראש.
צילום: סיוון סטרומזה
למחרת חזר לגדה המערבית, מבצע צוק איתן החל ואבדו לי עקבותיו.
מאז, מידי פעם אני מרשה לעצמי לפנטז על שלום נצחי, כמו זה שהייתי מתפללת עליו בכותל המערבי בהיותי ילדה תמה. אבל זה עבר…
אני כבר לא מבולבלת, אולי חסרת אונים, כי אין מה לעשות מלבד לנסות לחיות בשקט ואולי פעם להצליח להגשים כאן אדמה אחרת, פחות כואבת, ואולי לגדל את הילדים העתידיים שלי למציאות שבה קונפליקטים כאלה כבר לא יהיו חלק מסדר היום.
// חני פריד
