אתמול לפנות בוקר נערך טקס 'גלובוס הזהב' ה-72. הכנתי לכם בפוסט לא רק סיכום של הזוכים אלא גם ביקורת על הסרטים הללו. בגדול, אלה שלדעתי הגיע להם לזכות השנה – זכו. אבל בואו נדבר בקטן:
בויהוד: סרט הדרמה הטוב ביותר + הבמאי הטוב ביותר + שחקנית המשנה הטובה ביותר (פטרישיה ארקט)
על פרויקט כה שאפתני (לצלם סרט לאורך שתים-עשרה שנה עם אותו הקאסט, כשגיבור הסרט בתחילת הצילומים בן שש, ולהצליח להוציא מזה סרט מצוין), ללא ספק מגיע ל-'בויהוד' התואר "הזוכה הגדול" של השנה. הסרט מספר את סיפור התבגרותו של מייסון, מגיל חמש עד שמונה-עשרה.
דניאל לינקלטר, במאי הסרט אוהב לקחת פרויקטים כאלה.פרויקט מוכר אחר שלו היא טרילוגיית 'לפני הזריחה', 'לפני השקיעה' ו-'לפני חצות'. למי שלא מכיר, זוהי טרילוגיה על זוג, כאשר כל סרט נעשה תשע שנים לאחר קודמו עם אותם שני שחקנים(אחד מהם, אגב, הוא אית'ן הוק, שמשחק גם בבויהוד). יש משהו באלמנט הזה של הזמן האמיתי (להבדיל מסרטים שמספרים סיפור חיים ומשתמשים בכמה שחקנים/אותו שחקן מאופר) שמעורר תחושות ורגשות כמו שרק הוא יכול.
בירדמן – התסריט לקומדיה/מיוזיקל הטוב ביותר + השחקן הטוב ביותר בקומדיה/מיוזיקל (מייקל קיטון)
יצירת המופת הזו היא סרטו החדש של אלחנדרו גונזלס איניאריטו, שיצא לקולנוע בארץ ב-29.1. אני לא באמת חושב שמקומו של הסרט היה בקטגורית הקומדיה, למרות שהוא אכן מוגדר ככזה. יש בו רגעים קלילים אבל מדובר בסרט די אפל, בעל שאלות פילוסופיות על "מי הוא 'אני'" וביטוי עצמי, עם ביקורת נוקבת על עולם הפרסום ואף על עולם הביקורות (משמע אני קצת חוטא כאן, אבל אני מאמין שמר איניאריטו יסלח לי). המבע הצילומי של הסרט נפלא והסגנון המוזיקלי של הפס-קול מושלם לסרט.
מייקל קיטון מגלם שחקן עבר, שהיה מוכר כגיבור-על בשם 'בירדמן' (ניתן להשוות לבטמן, אותו גילם קיטון בסרטיו הישנים של טים ברטון), המנסה להשתחרר מדמות עבר זו ולזכות לכבוד מחודש, וזאת כשחקן בהצגה, אותה הוא גם מביים, בברודווי, המבוססת על 'על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה' של ריימונד קארבר. הסרט, שלמעשה הוא עצמו מן מחזה-מצולם, מגולל אחר ההכנות לפרימיירה, כל המשברים והבעיות שצצות מאחורי הקלעים והרבה יותר מזה.
התיאוריה של הכל: פרס השחקן הטוב ביותר בסרט דרמה (אדי רדמיין)
הקולנוע החליט לפנק אותנו בתקופה האחרונה בסיפורי חיים המבוססים על ספר (אבל על זה ארחיב בפוסט הבא). במקרה של 'התיאוריה של הכל' מדובר בספר-הזכרונות של ג'יין הוקינג המספר על היחסים שלה ושל גיבור הסרט – סטיבן הוקינג. מערכת יחסים שמתחילה הרבה לפני הכיסא והקול המכאני, כאשר עוד יכל לדבר וללכת.
את אדי רדמיין, המגלם את הוקינג, לא הכרתי טרם הסרט (לו הייתי משלים את 'עלובי החיים' הייתי מכיר). כעת, את שמו של השחקן המחונן כבר לא אשכח. זוהי לדעתי הזכייה הצפויה ביותר בטקס, אך בצד רב. פליסיטי ג'ונס, המגלמת את ג'יין, שיחקה נפלא גם כן אך את פרס השחקנית לקחה ג'וליאן מור על ['עדיין אליס']. ואני בכלל חשבתי שרוזמונד פייק תזכה בסרט על תפקידה המדהים ב-'נעלמת'.
מלון גרנד בוטפשט: סרט הקומדיה/מיוזיקל הטוב ביותר:
דיסקליימר – עד כה לא כתבתי על ווס אנדרסון מעולם. למה? לא אהבתי אותו. לא הבנתי מה עושים ממנו כזה "במאי גדול". לא אגזים אם אגיד שסבלתי כשצפיתי בסרטו 'משפחת טננבאום', ועוד יותר ב-'עמוק במים', אבל אין מה להגיד – מלון גרנד בוטפשט הוא סרט מצוין. סגנון המבע הסימטרי להחריד של אנדרסון, שעד כה הציק לי מאוד בעין, הפך בסרט הזה למטעם לעיניים, בייחוד כאשר שיחק לאורך הסרט עם יחס-המסך (שהיה סגנון מבע לא מפחות מגאוני/ שימו לב בטריילר איך מדי פעם, בייחוד בסוף הטריילר כשמציגים את הקאסט, יחס-המסך משתנה). ללא ספק הגיע לסרט לזכות, ולאנדרסון את התואר שעד כה פקפקתי בו. אני בטוח שאם היו נותנים מקום שני בקטגוריה זו, 'בירדמן' היה לוקח.
עוד פרסים:
בפרס השחקנית הראשית בסרט קומדיה/מיוזיקל, זכתה איימי אדמס (מסרטו החדש של טים ברטון, 'עיניים גדולות'). אני מחכה לסרט כבר תקופה אורכה. נדמה שברטון סוף סוף עשה סרט טוב שוב.
בפרס סרט האנימציה הטוב ביותר זכה 'הדרקון הראשון שלי 2'. לא רק שאני חושב שהגיע לו לזכות בפרס, אלא גם שמגיע לו לזכות באוסקר ולהיות מועמד בפרס "סרט האנימציה הטוב של העשור" לו היתה מועמדות שכזו.
פרסי הטלוויזיה: 'הרומן' זכה בדרמה הטובה ביותר ו-'טרנספרנט' בקומדיה. קווין ספייסי זכה על 'בית הקלפים' בפרס השחקן הטוב ביותר ו-'פארגו', עליה כבר המלצתי בעבר (פעמיים!), זכתה (בצדק רב) בפרס המיני-סדרה הטובה ביותר וכמו-כן גם בפרס השחקן הטוב ביותר במיני-סדרה (בילי בוב ת'ורטון).
ג'ורג' קלוני קיבל פרס מפעל חיים. ו… זהו. אין לי מה להרחיב בנושא.
הטקס הבא – האוסקר. למתעניינים, רשימת המועמדים תופץ בחמישי הקרוב.
// יניב חפץ
