"נשים הן כמו אוכל", אמר לי פעם חבר. "אתה לא יכול בלעדיהן, אבל יותר מדי יעשה לך כאב בטן". מבלי להפליל את מי שתרם לי את פנינת החכמה הזו, אני חייב לציין שמעולם לא היו לי יותר מדי נשים, ולכן אין לי דרך להפריך את הטענה שלו.
אבל הפוסט הזה דווקא לא על נשים, אלא על הצד השני של המשוואה – אוכל.
מערכת היחסים שלי עם אוכל, ובמיוחד בצורתו האפויה, התפתחה עם השנים. התחלנו ב"שלום שלום" (אני מסתכל בחשדנות על הצלחת, טועם מעט במקרה הטוב וחותך מהשולחן), המשכנו ל"באתי-ראיתי-אכלתי" (אני רואה אוכל, אוכל אותו, ומבקש עוד), עד שהגענו ליחסינו כיום – רומן סוער שמלווה בלא מעט אמוציות, צלחות שבורות, ניצחונות מרגשים ואכזבות כואבות.
מי שמכיר אותי באופן אישי יודע שהרומן הזה, שפעם היה חד צדדי, הפך עם השנים למערכת יחסים פעילה בה שני הצדדים שותפים באופן מלא. אני משתדל לגוון, לנסות כל פעם דברים חדשים ונועזים כדי להכניס קצת טעם ועניין, והוא מצדו משביע אותי, מענג אותי במקומות שרק הוא מגיע אליהם, מפלרטט איתי בכל פעם מחדש מתוך איזו תוכנית בישול וגורם לי רצון עז לתת לו ביס.
אבל הרומן הכי סוער שלי הוא עם סוג מסוים מאוד של אוכל – חלות, בגטים, עוגיות ושלל שילובים שונים ומשונים שכוללים קמח, מים, ולרוב גם חמאה. הרבה חמאה. אני אוהב אותו פריך מבחוץ ורך ונימוח מבפנים, עם יחס קמח-חמאה-סוכר שיגרמו לאחוזי השומן של ממציא הקנדי קראש להסמיק בבושה. אחרי ביקור קצר מדי בפריז לפני מספר שנים שכלל היכרות אינטימית עם מספר בגטים וקרואסונים כמו שרק הצרפתים יודעים לעשות, הרומן הזה רק התעצם.
זכור לי במיוחד מפגש מקרי עם טארט לימון, כזה עם קרם פטיסייר משובח וסימני חריכה קלים בצדדים, שממש קרץ אליי מתוך חלון הראווה של בולנז'רי קטנה ברחוב צדדי ברובע השלישי. זו היתה אהבה ממבט ראשון – לא יכולתי להסיר ממנו את המבט, גם כשהמוכרת הרימה אותו בזהירות מהמגש, עטפה במפית והניחה אותו בידיי הנרגשות. את מה שקרה לאחר מכן קשה לתאר במילים, אבל מאז אותו טארט מסעיר אהבתי למאפים רק תפחה.
בינינו, אין הרגשה טובה יותר מללוש את הבצק הרך בידיים, להמתין בציפייה שיתפח, לעצב, לקשור בלולאה, או פשוט לקרוץ ממנו עיגולים קטנים, ולראות אותו גדל ומשתזף בתנור החם. והריח, אוי הריח. רק מלכתוב את השורות האלו אני נזכר בטעם שלו.
ואז, אחרי דקות ארוכות של משחק מקדים, מגיע הזמן לקצת אקשן. אני מתחיל בליטופים עדינים על פני פניו המחוספסות, תופס את הקצה החם שלו (ואני אוהב כשיש מה לתפוס), מושך בעדינות, ומגלה את תוכנו הלבן שקורא לי לטרוף אותו. את ההרגשה שממלאת אותי בכל פעם מחדש כשהטעם שלו מציף לי את הפה קשה לתאר במילים. כשהוא בא עם איזו חברה בצד, אם זו שקשוקה, דג מרוקאי חריף או סתם שאריות מרק, החוויה האורגזמית בפה רק מתגברת.
תקראו לי שמן בגוף רזה, אבל מעולם לא עמדתי בפיתוי של מאפה חם שיצא עכשיו מהתנור. אם לא הייתי עושה מה שאני עושה בחיים, כנראה שהייתי נותן לבצק הפנימי שבי לכבוש אותי ופותח איזו מאפייה או פיצריה, כזו שכל מי שעובר לידה בבוקר לא יכול להתעלם מהניחוחות שיוצאים ממנה. עד שזה יקרה – אורוואר, אני הולך להוציא את החלה מהתנור.
// ידידיה אפק
