הנוסחא די פשוטה: אם הוא לא מסעיר אותי ומרעיד את עמודי התווך של הקיום שלי – הוא לא יגע בי. ואם הוא כן – אני בטוח ארצה יותר. זה לא שלא ידעתי את זה קודם. אני רואה חברות נופלות בפח הזה פעם אחר פעם וממשיכות לשקר לעצמן רק כדי לא להיות לבד. זה פשוט שאחרי כל כך הרבה זמן סוף סוף מישהו הצליח להזיז בי משהו. סוף סוף טעמתי על השפתיים את הטעם המשכר והממכר של הכמיהה. עפיץ ומריר ממש כמו דם טרי.
כך כתבתי פעם לאחר ניסיון כושל של הדבר הזה שרובנו מכנים "יזיזות". והנה, שנה וחצי מאוחר יותר, אני באותו מקום בדיוק. כאילו לא למדתי, כאילו לא התקדמתי.
אני יודעת שזה לא לגמרי כך. אני בשלה יותר, קרובה יותר לעצמי, אמיתית יותר עם הסביבה, ולכן כעת עומד מולי גבר נעים יותר. גבר שיודע להעניק. גבר שמתאים לי.
הכל פתוח, הכל על השולחן.
מתוך עמוד StreetArt in Germany
הוא צריך את הלבד שלו. הוא צריך לפגוע עם הראש בנקודה הכי נמוכה בקרקעית ומי כמוני יכולה להזדהות. אני מעריכה את היכולת שלו להסתכל פנימה, את האומץ לשתף אותי, את הקרבה שמאפשרת להתפשט ממנגנון "המשחק" ואת האחריות בכך שלא גורר אותי איתו למטה.
ועם כל זה, אני עדיין מעבירה את הלילות שלי עם מישהו שהוא ליד. עם מישהו שבזמן אחר ובמקום אחר, הכל היה קורה איתו, אבל לא עכשיו. ואני, מה יש לי? רק את ההווה.
אנשים שמבינים עניין אומרים לי "תשחררי מכל מה שלא מדויק לך, ובכך תפני מקום למה שכן" .."תזמני את זה" הם אומרים, "תבקשי". אני מתפללת כמעט כל לילה לפני השינה כבר הרבה מאד זמן והזימון המיוחל בושש להתממש.
אני מסתכלת סביבי ורואה חפצים שפעם רציתי והיום יש לי. הספרות שמשתקפות מסטטוס חשבון העו"ש לאט לאט עולות, ואפילו הסימן הקטן שלידן הוא יותר לא מינוס.
בעוד שבוע בדיוק אני בת 29. אני מרגישה שלאט לאט דברים זזים. אני חזקה יותר, שלמה יותר, אני יציבה. וזה הדבר שהכי מפחיד אותי. כי כשהייתי חלשה יותר, הייתי צריכה את מעטפת ההגנה של האהבה. הייתי חייבת זוגיות כאמצעי לגדול. והיום? אני יכולה לבד. אני עושה איתו אהבה עמוקה ורגישה, הוא הולך הביתה, ואני בסדר עם זה. אני מנתחת את הדברים באופן הכי רציונלי, ואלוהים יודע כמה זמן אני יכולה להמשיך כך בלי להתאהב. אני שכלתנית, אני מחושבת, אני מתקדמת ואין לי אהבה.
StreetArt in Germany
יוצאת לדייט. יוצאת לשניים. מתחילה, מתלהבת, מתקררת, לא נותנת סיכוי. נקרעת תחת עול התהייה האם אלו הם שאינם מסעירים אותי, או אני, שלא נותנת גישה לנקודת הממשק שלי לסערה. אבל איתו אני כן נותנת. אז מה לעזאזל קורה פה?
אני מניחה שזה משחק של סטטיסטיקה. כדי להגיע לזה המדויק אני צריכה לעבור עוד מלא שהם בערך כמוהו אבל לא. אז אני אוזרת מוטיבציה ומחליטה שאני נכנסת למשחק. סיבוב או שניים, וכבר אני מתייאשת. חוזרת לאזור הנוחות הפסיבי שלא נוח לי בכלל. בשלב מסוים הבדידות גוברת, ואני מוצאת את עצמי בזרועות של גבר שלא יודע או לא יכול לתת לי את מה שאני צריכה. אני נשארת לרגע, לפעמים יותר, מבינה שהמקום הזה תקוע והולכת משם. מתייסרת קצת, אוזרת מוטיבציה, וחוזר חלילה.
יש לי הרבה מאד סבלנות ואני מאמינה שבסופו של דבר זה יגיע אבל במרוצת הזמן זה הולך ונהיה קשה יותר. אני נהיית אדישה יותר, סלחנית יותר כלפי מה שהמציאות מגישה לי או אולי המילה המתאימה היא פשרנית.
פונים אליי הרבה גברים. מי בעקיפין, מי ישר. אני מרגישה שאני עומדת מול ארון מלא בגדים ולא יודעת מאיפה להתחיל למדוד. אני עירומה, וקר לי.
אני מרגישה שאני סובלת מהפרעת קשב וריכוז בחיי האהבה.
// נוי טמרקין
