אני יוצאת משם בבהלה, נכנסת לאוטו, טורקת בחוזקה את דלת המכונית ולא מצליחה לנשום. כל התקופה האחרונה מתערפלת לי פתאום ומתנקזת למחנק צורם בגרון שמסרב להכנע. אני מנסה להסדיר את הנשימות, לייצב את הדופק ולא לבכות. "רק לא לבכות", אני גוערת בעצמי אבל הבכי משתלט.
כמה ימים אחרי זה אני מתיישבת מולה, מחליפה איתה מבט זריז ובורחת לחלל האהוב עליי בחדר. "אז איך היה השבוע שלך?" היא שואלת וסורקת אותי מכף רגל ועד ראש. אני לא מצליחה להגיד דבר, הכל מרגיש לי מיותר ומרוקן מתוכן. אני נאנחת, אחרי דקה שלמה מצליחה להישיר אליה מבט ועונה: "אני אשמה". המבט שלה אף פעם לא מופתע, כמו מנסה להשרות עליי תחושה שכבר שמעה וראתה את הכל. ועדיין ראיתי אותה יושבת לא נינוחה הפעם. "אשמה?".
אני אשמה! אני דחפתי אותו לעשות את הניתוח הזה, עזרתי לבחור את המנתח, בדקתי והתייעצתי עם כל מי שהיה צריך, אני אשמה ואם יקרה לו משהו זו אחריות שלי. אני מצליחה להסתכל עליה שוב לרגע אבל הראיה מטשטשת. "אני שמחה שאמרת את זה בקול רם", היא אומרת, "את בטח מבינה עכשיו שזו לא אשמתך". אבל כל זה כבר לא באמת משנה. אני מסתכלת על השעון ורק רוצה לסיים ולברוח.
מתוך visualphotos.com
ביום ראשון הוא התחיל לעבור הקרנות, נסעתי אליו בערב להרגיש קצת קרובה. הוא ניסה להראות כל כך חזק ואז הבנתי שהוא לא, לא ממש. הוא דיבר על הטעות שעשה לפני שנתיים כשהחליט לעבור את הניתוח ההוא. אמר שאם היה בוחר אחרת היה כנראה במצב הרבה יותר טוב עכשיו. אח"כ הלכנו להדליק נרות חנוכה, עמדתי מולו, עצמתי עיניים והתפללתי לנס חנוכה משלי. דמיינתי אותו בריא ובעיקר שליו ומאושר. ניסיתי להמשיך להיות חזקה אבל פתאום לא יכולתי יותר אז ברחתי וקרסתי לי בתוך האוטו.
מתוך visualphotos.com
לפני שנתיים הוא סיפר בהתרגשות שהוא חולה. היה לו מן מבט מפוחד בעיניים שאמר את הכל. תמיד הצלחתי לקרוא אותו דרך העיניים. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו מפחד פחד קיומי, כזה שגרם לבטן שלי להתהפך מעצמה. הסתכלתי עליו וקיוויתי לשמוע את מה שידע שאני צריכה לשמוע. "יהיה בסדר" הוא אמר אז, תוך כדי חיבוק וניסיון נואש לנחם אותי, או את עצמו, או מישהו. "את תראי, הכל יהיה בסדר". מאז החיבוק ההוא עברו כבר שנתיים אבל המבט הזה שהיה לו בעיניים מלווה אותי מאז בכל יום.
אני מפחדת, כל כך מפחדת. מפחדת לפספס אותו, מפחדת לאבד אותו, מפחדת בעיקר להסתכל לו בעיניים ולא לדעת מה הוא מרגיש עכשיו. מפחדת שתהיה לי אהבה חדשה ומסעירה שארצה להכניס עמוק לחיי, כזו שארצה להכיר לה את כל הפינות החבויות שבי, את הרצונות והפחדים והתשוקות והוא לא יהיה שם כדי לראות את זה. אז אני מגיעה למקום החנוק הזה ובורחת.
בדרך חזרה הביתה, בחוץ כבר החשיך, הגשם לא מפסיק לטפטף לו וכך גם אני. כל השנתיים החולפות שמחקתי רצות לי בראש כמו סרט קולנוע מפוקפק. חושבת על החיים, על המוות ועל מה שביניהם, על אלה שחיים אבל מזמן כבר מתו ועל המתים שעדיין חיים. מישהו צופר לי מאחורה ומחזיר אותי למציאות. "משוגעת! תסתכלי לאן את נוסעת, עוד תמותי בסוף!". אני שולחת לו מבט מחויך ותוך כדי חושבת ברצינות על מה שאמר.
// שני דוזטס
