שלושה ימים הייתי בלי סמארטפון – שלושה ימים שעוררו אותי, החזירו אותי קצת לאדמה ונתנו לי פרופורציה על הדרך בה אנחנו (לא) מתקשרים אחד עם השני.
נתחיל מההתחלה – סיימתי לעבוד במקום העבודה הקודם, שם נתנו לי מכשיר סמסונג צמוד. בגלל שאני לא אוהב לחשוב כמה צעדים קדימה נאלצתי להיפרד מהטלפון החכם לפני שקיבלתי מכשיר חדש ממקום העבודה החדש, וכך יצא שנותרתי סמארטפון-לס, בעולם בו אם אתה לא מחובר אתה לא קיים.
מי שעבר חוויה דומה בזמן האחרון יודע שלצאת מהבית בלי טלפון נייד בכיס זה כמו לשכוח את הנשק באוהל בטירונות – אתה מלווה בהרגשה מוזרה שמשהו חסר, כל הזמן. אתה שולח יד מבלי לשים לב אל הכיס, רק כדי לגלות שהוא ריק. בהתחלה אתה נחרד, "שיט, איפה השארתי את הטלפון?" ואז אתה נזכר, מבין שאין מה לעשות, וממשיך בדרכך קצת משועמם.
מתוך עמוד הפייסבוק iphone lovers
אין מה לעשות. הסמארטפונים הרגילו את כולנו (85% מכל הישראלים שמחזיקים בטלפון נייד משתמשים בסמארטפון כזה או אחר) שתמיד יש איזו כתבה לקרוא באפליקציית החדשות, תמיד יש איזה סטאטוס קורע שמחכה לנו בפייסבוק, ותמיד תמיד יש איזו קבוצה חופרת בווטסאפ שמחכה לתגובה ממך. ברגע שאין לך סמארטפון אתה נאלץ לוותר על החיבור התמידי הזה עם המרחב הוירטואלי ולהתחבר למחשבות, או יותר גרוע – לסביבה.
כן, פתאום התחלתי לשים לב לנופים בדרך לעבודה, לציוצי הציפורים במקום למוזיקה באוזניות, ולאנשים מסביבי. הדבר המדהים הוא שרק כשאתה מסתובב בלי סמארטפון אתה קולט שכולם מסביבך משתמשים בסמארטפון, בכל מקום, כל הזמן. ברכבת, ברחוב, במכוניות, במעלית, בישיבות… בקיצור, בכל מקום!
מתוך עמוד הפייסבוק Undigitize.me
במהלך הנסיעה הארוכה עד הבית בדקתי כמה מהנוסעים שסביבי ברכבת מחוברים בדרך כזו או אחרת לטלפון הנייד, ולא במפתיע גיליתי שבערך 90% מכל מי שישב איתי בקרון גלש באיזו אפליקציה במבט חלול, דיבר בטלפון, הקליד הודעה במרץ או סתם הקשיב למוזיקה באוזניות. 100% מכל הנוסעים מתחת לגיל 50 החזיקו מכשיר סלולרי ביד, כאילו שהמכשיר זקוק למגע אנושי כדי להתקיים. בעצם, אולי זה הפוך – אנחנו צריכים את המגע הקר של מגן הפלסטיק או את תחושת האצבע הגולשת על פני מסך המגע רק כדי להרגיש שלמים עם עצמנו.
שכחנו כבר איך זה לעבור מטר מבלי להציץ במסך, לחפש את הנוטיפיקיישן בפייסבוק שיוכיח לנו שמישהו באמת מתעניין בנו. כל התראה של הודעה נכנסת בווטסאפ מקפיצה בנו איזו הרגשה חמימה בלב שגורמת לנו לתפוס את הסלולרי גם בזמן נהיגה, בזמן האוכל או באמצע שיחה עם הבן אדם החי ונושם שיושב מולנו.
אבל הדבר שהכי מעצבן בכל הסיפור הזה הוא סוף הסיפור. כעבור כמה ימים קיבלתי לידיי מכשיר חדש ובתולי, כזה שיד אדם עוד לא נגעה בו ואף אחד עדיין לא התחבר דרכו לפייסבוק, לינקדאין, ווטסאפ, טוויטר, טינדר, ג'ימייל, וויבר או כל דרך אחרת של תקשורת בין אישית שלא כוללת דיבור אמיתי פנים אל פנים.
מיותר לציין שהפעולה הראשונה שעשיתי באותו הרגע היתה להוריד פייסבוק, כי כמה מנותק כבר אפשר להיות.
את שלושת הימים הבאים ביליתי עם הראש עמוק בתוך המסך, מנותק לחלוטין מהעולם שמסביב ומחובר בכל הכוח לרשתות החברתיות, לאתרי החדשות ולכל אותן אפליקציות ישנות וטובות (וגם כאלה חדשות ופחות מוצלחות) שקיבלו אותי כפי שאני, בלי לשפוט ובלי למתוח ביקורת. כי אולי זה מה שבסופו של דבר שואב אותנו למסך הקטן הזה שבכף היד שלנו – הידיעה שלא משנה מה, את הפיקס הזה אנחנו נקבל ברגע שנרצה, וכולם מסביב יכולים להתחבר.
שלכם, ידידיה
// ידידיה אפק
