שנה חדשה, עיר חדשה, עבודה חדשה ושגרה חדשה. אחרי הפסקה של כמה חודשים הגיע הזמן לשבור שתיקה ולהמליץ על ארבעת השירים איתם אני מתחילה בחדווה את 2015. אתם באים?
(צילום: נעמה ברקן)
משהו ישן
2001, לנעמה בת ה-12 אין דאגות על הראש ועל סדר היום לבהות קצת בטלוויזיה, שיעורים, אוכל וחוזר חלילה, כשלפתע ערוץ MTV קוטע את שידוריו עם מבזק חדשות – הזמרת אליה נהרגה בהתרסקות מטוס בקריביים. הוכיתי תדהמה. מה זה בעצם אומר? שלא יהיו יותר שירים? או קליפים? פשוט לא הצלחתי להבין איך מישהי כל-כך מפורסמת, צעירה ויפה יכולה פתאום להיהרג.
כן. הייתי צעירה, נאיבית ועצובה, וכששודר לראשונה הקליפ שצולם באותם איים, בהיתי כמהופנטת. משהו באווירה הקריבית – הכוריאוגרפיה הרכה על סיפון היאכטה, אותם צבעי הכחול-לבן-כתום שליוו את אליה בעלת המבט החלומי והחיוך העדין – הם שגרמו למעין שלווה מוזרה, הידיעה שכך בילתה את ימיה האחרונים. קשה לעכל שממש בעוד כשבוע יחול יום הולדתה של הדיווה שהתעתדה לחגוג 36 שנים אך נותרה בת 22 וכעת, עם צאת הסרט הביוגרפי השנוי במחלוקת "אליה: נסיכת האר'אנד'בי", הבנתי כמה מורגש חסרונה וכמה השפעה חוללה בז'אנר שסלל דרך לזמרות כמו אמרי, קאסי, ג'נה אקו וזנדאייה. אך מה שמשמח באמת היא ההמשכיות – קולה ממשיך להישמע בשלל רמיקסים וסמפולים שיוצאים מידי כמה חודשים ובכך מוכיחים שמוזיקה טובה באמת היא על-זמנית.
משהו חדש
בהמשך לסיפור הקודם, תמיד נקרעתי בין לא מעט סוגי ז'אנרים ואני מודה שלעיתים (ולא רחוקות) אני נהנית מפופ טוב. כך קייטי פרי, אריאנה גרנדה, טיילור סוויפט ועוד מצאו את דרכן לפלייליסט שלי. אם כן, במהלך שיטוטי הטלוויזיוניים קרה שאת מרבית שנות האלפיים ביליתי מול ערוצי המוזיקה וכך יום אחד הגעתי לתכנית החדשה של פי דידי, הראפר שניסה להרכיב להקת בנות שתשתלט על עולמות ההיפ-הופ/פופ/אר'אנד'בי.
כיום, אחרי עשור מלא בעליות וירידות, חמישיית "דאניטי קיין" הצטמצמו לשלוש נבחרות ששרדו ויחד הוציאו באוקטובר אלבום חדש בשם DK3. חובבי ההיפ-הופ וודאי כבר פגשו ב-Lemonade בעל הביט הממכר (ראו הוזהרתם), אך הפעם החלטתי להמליץ דווקא על החדש והפופי שעונה להגדרת "פיל גוד סונג" ולמען האמת היה זה הקליפ החמוד שקנה אותי יותר מהכל. לפעמים צריך גם כאלה, מה לעשות.
משהו מושאל
את הקרדיט לקראש המהיר של החודש אני זוקפת לזכות הפרטנר המוזיקלי ולחצי הרדיופוני שלי במיל', אלכס נימלמן, שלאחר תקופה לא מבוטלת הצליח להבין מה אני אוהבת ומאז דואג לתייג אותי בכל השירים הכי כיפיים שיש. הפעם עם LION BABE זאת הייתה הצלחה טוטאלית: הקצב נכון, הסמפול מדליק, הקול הגרובי נוסח אריקה באדו מדויק ובעיקר כמויות השיק שנוטפות מהסולנית ג'יליאן הרווי חתמו את העסקה.
זה היה דיי ברור מאליו. עם החולשה שלי לשירי סול חלומיים, פתיח שנשמע כמו ביט מוצלח מבית כהן את מושון וחיזוק מצד צ'יילדיש גמבינו – אין מנוס אלא להיכנע, לנופף בדגל לבן ולהצטרף לחגיגה שיצרו הצמד. אם אהבתם (ואהבתם), אני ממליצה בחום להאזין לכמה מהשירים הנוספים שהוציאו ולעבוד על דחיית סיפוקים עד צאת האלבום בהמשך.
משהו כחול
נכון שהסקשן הנ"ל תמיד מוקדש לשירי חדר מיטות נעימים על גבול הסליזיים, אך החלטתי לחרוג ממנהגי ולבחור דווקא באופציה הקלאסית-רומנטית שעלתה לאחר צפייה בסרט המדובר "התיאוריה של הכל". מעבר לסיפורו המעניין של סטיבן הוקינג, הופתעתי לטובה מהאופן המרגש בו הצליחו להעביר את סיפור האהבה, המוזיקה הקלאסית שליוותה ברקע את האירועים החשובים בחייו של הפיזיקאי.
מאז ההופעה הלא-צפויה של דביוסי בפסקול "דמדומים", פתאום נזכרתי כמה רגשות מצליחה לעורר בי מוזיקה קלאסית. עם כל נגינת פסנתר ופריטת כינור אני נכנסת למערבולת תחושות שכאילו הולחנו במיוחד להאזנה בעת צפייה בכוכבים – אולי בדיוק מה שקיווה יוהאן יוהאנסון, מלחין הפסקול, לגרום למאזינים לחוש. הנעימות שמלוות את סיפור אהבתו לג'יין, אשתו הראשונה של הוקינג, עשויות מדברים שגורמים לבחורות ציניות להאמין שוב ברומנטיקה, ואם זה לא היה שווה את הצפייה בסרט, אני לא יודעת מה כן. נמסתי.
// נעמה ברקן
