ראיתם פעם סרטון של מישהו שמחבק אריות? אחד כזה שהאריות מחבקים אותו בחזרה? ויש המון אהבה ואושר ביניהם? אז לא רק שראיתי סרטון כזה – גם הייתי בתוכו. הייתי בכל מיני פרויקטים באפריקה, ואפילו כתבתי פוסט על האושר הגדול בלהיות שם. כמו כולם העלתי תמונות וסרטונים שכל אחד חשב שאני פסיכית שאני עושה אותם ובו זמנית קינא בי בטירוף, ובצדק: אפריקה מדהימה, הפרויקטים מדהימים אבל בכמו הרבה מצבים, יש דברים שלא אומרים לכם. פוסט נכתב בשביל לספר על החלקים שלא מדברים עליהם בפרויקטים עם בעליי חיים. זהו החלק הראשון.
הייתי כבר בזימבבואה ונמיביה ומכל מקום חזרתי בהרגשה שלא רק שהגשמתי חלום אלא גם הצלחתי לעזור לבעלי חיים. כבר חיכיתי שאחסוך שוב מספיק כסף כדי שאסע לדרום אפריקה, לפרויקט יחסית חדש בשכונה ובו בעיקר חתולים גדולים, כמו שאני אוהבת. שמעתי על המקום דרך חבר מדנמרק שהתנדב שם במשך שלושה חודשים וסיפר בהתלהבות שהמקום פשוט מדהים. התמונות והסרטונים באמת העבירו את התחושה הזו ואחרי קריאה על המקום באינטרנט החלטתי שזה המקום בשבילי.
השבוע הראשון היה בדיוק כמו שציפיתי. לא אוכל לתאר בפניכם באמת מה זה לקום לשמש האפריקאית לצלילי אריות שואגים, הצליל האהוב עליי בעולם. כל בוקר היו אוספים אותנו מבית המתנדבים לפארק והייתי עושה את אותו הדבר – אומרת בוקר טוב לסרוואלים, בוקר טוב לקרקלים, לאחר מכן לנמר, לאריות, לכלבים הטלואים ובסוף לטיגריסים. נהגתי לעמוד מולם ולהתענג על השאגות שלהם. בהמשך היום היינו לוקחים את האריות לטיול באזור, משחקים עם הקרקלים, מנקים כלובים, מוציאים את הטיגריס לשחות בבריכה של המתנדבים (רק אחד אהב את זה), עוזרים בשיפוצים, מכינים אוכל לחיות והרשימה עוד ארוכה. היה לי כיף אדיר, אדיר!
בוקר טוב אלביס
אבל אז הגיע השבוע השני.
המקום אמנם כלל בעיקר חתוליים אך היו בו גם חיות נוספות, ביניהם גנו קטן, בובי, שמצאו אותו לבדו ואימצו אותו. כל היום היה מסתובב בפארק הענק בשטח הפרויקט ובלילות היו סוגרים אותו בכלוב כדי שלא ילך לאיבוד וכדי לוודא שהוא אוכל. בשבוע השני, בעוד אחה"צ רגיל, פתאום אני והמתנדבת הצרפתייה שמענו צרחה, רצנו לכיוון הקול המחריד וראינו את המתנדבת הדנית יושבת על הרצפה ומערסלת את בובי. המסכן הקטן נראה מותש, ניסינו להרים אותו אבל הוא פשוט קרס, הוא לא יכול היה לעמוד על רגליו יותר משנייה.
הזעקנו את האחראית והיא התקשרה לבעלים כדי לאשר מתן טיפול וטרינרי, אך למרבה הפלא הטיפול הזה נדחה. היינו איתו במשך שעות, סחבנו אותו בחזרה לכלוב, ניסינו להשקות ולהאכיל אותו וליטפנו אותו כל הזמן. בשלב מסוים הוא התחזק מעט וחזר ללכת. כבר היה לילה ולא היתה לנו ברירה אלא להשאיר אותו בכלוב ולחזור למחרת בתקווה שהוא יהיה בסדר. עזבתי אותו בפחד שהיצור השברירי הזה ימות לבד. למחרת בבוקר מצאנו אותו יושב בצד תשוש. שוב ניגשנו אל האחראית ובסופו של דבר, לאחר הרבה שכנועים מצידה, הבעלים השתכנע לשלוח אותו לוטרינר. כאשר הגענו לוטרינר, שבאורח מוזר היה נורא קר, הוא טען שמאוחר מדיי ולא ניתן להצילו, "אם רק הייתם מגיעים מוקדם יותר". בוכיות כולנו, בלית ברירה בובי הורדם.
בובי
בדרך חזרה חשבתי על זה שהרע ביותר בפרויקט הזה נמצא מאחורי, אך הימים הבאים גילו לי אחרת: שאני נאיבית, שמעולם לא היה קשר בין אהבת בעלי חיים לבין הפרויקט ושניצול ומוות הם כלי לגיטימי כאשר כסף הוא הדבר היחיד שעומד מול העיניים שלך.
המשך יבוא.
// דניאל ריכטר
