9.1.2005 התחיל כמו כל יום אחר עד אז. השמש זרחה, הבית ברחוב החי"ל היה קצת מבולגן ולנס קפה הגרגירים ששתינו היה את אותו טעם דלוח שחשבנו שהוא טעם של קפה. שום דבר ממה שקרה לא הסגיר את חשיבותו של התאריך בדברי הימים.
בזמן שישבנו אל דלפק הפורמייקה הצהבהב ענבל סגרה איתי פרטים אחרונים לגבי התוכנית להיום. וכשאני אומר סגרה איתי, אני מתכוון ל-נתנה הוראות מאוד מדויקות לגבי מה אני אמור לעשות בזמן שהיא הולכת להתכונן למה שהולך לקרות בערב, איזה טקס קטן של חופה וקידושין, בינה לביני.
ואז נפל לי האסימון: היום זה היום, היום הוא בדיוק התאריך המדויק אותו אסור לי יותר לשכוח מעתה ועד עולם. מהיום בערב הכל הולך להשתנות.
מבוסס על סיפור אמיתי
יצאתי מהבית, בידיעה שיש לי לא מעט להספיק היום. תחנה ראשונה: איסוף של שני חבריי הטובים. תחנה שניה: בית קפה תל-אביבי. תחנה שלישית ומרכזית: חיפוש תקליטים משומשים בחנויות יד שניה ברחבי העיר. בהמשך הצטרף אלינו אחי לארוחת צהריים וסיימנו, כפי שמסיימים כל בילוי של גברים בעיר הגדולה, בחנות פרחים – מקשטים את המזדה 98' שלנו. משם כבר הלכתי להתלבש, לבד, סתם כי אם היינו מתלבשים ביחד זה עלול היה להראות קצת מוזר.
במהלך כל אותו היום את ענבל סלסלו ופידרו, מתחו קו תוחם ואספו לקוקו, טאץ' אחרון של מייק-אפ וסגירת השמלה ו…הופ אני מופיע בדלת. הבאת את הפרחים? הבאתי. שב חכה, עוד לא סיימתי.
למזלנו הרב כותב שורות אלה התנגד בכל תוקף לצילומים מקדימים ומבוימים, אחרת עוד היינו מאחרים לקבלת הפנים שלנו. אותה קבלת פנים שתכננו לקבל בה את האורחים החל בראשון שבהם. אני סתם צוחק, כן איחרנו.
שמחים וטובי לבב התקבלנו אנחנו ע"י ראשוני האורחים רק כדי להיזכר שהיה עוד דבר פעוט שלא הספקנו לעשות: סידורי ישיבה. כשנכנסנו לאולם עט עלינו "מפקד האירוע" מטעם המקום בציפייה לקבל את רשימת המוזמנים וחלוקתם לשולחנות. אתה לא תאמין, אמרנו לו, לא עשינו את זה. הוא באמת לא האמין, אז צחקנו, הוא לא צחק והלך לשתות את הכוסית הראשונה שלו לערב, הרבה יותר מוקדם ממה שתכנן.
בסוף כולם מצאו מקום לשבת, אף אחד לא נשאר לעמוד. החלטנו שכולם יאכלו קודם ויגיעו לחופה על בטן מלאה, אז ענבל אימצה את ההחלטה ודקות לפני החופה, בזמן שאני חתמתי על כתובה והבטחתי לה את כל הכסף שאין ברשותי, תפרה סטייק עסיסי. החופה עצמה דורגה כאחת משלוש החופות המרגשות של תחילת המילניום, על ידינו כמובן, אבל זה מי שבאמת משנה ואז התחילה המסיבה, גם שם אף אחד לא נשאר לעמוד.
אם לומר את האמת, שום דבר לא השתנה בדיוק באותו הערב. המשכנו לגור ביחד, בדיוק כמו שגרנו לפני. המשכנו לאהוב אחד את השנייה, בדיוק כמו שאהבנו לפני, אולי קצת יותר. אבל נהנינו, באמת שנהנינו, ונכון לאותו הרגע זה היה היום המרגש ביותר בחיינו.
כמעט עשר שנים עברו מאז, 3,646 ימים ליתר דיוק, זה לא מעט זמן. הספקנו גם לא מעט בעשר השנים האלו: עברנו דירה עוד חמש פעמים, היינו בחו"ל מספר דומה של פעמים, החלפנו עבודות והמזדה המקושטת כבר מזמן לא מסיעה אותנו ממקום למקום.
מאז אותו יום היו לנו עוד שלושה ימים אפילו יותר מיוחדים שבעקבות כל אחד מהם אנחנו ממש עייפים, בטור הנדסי עולה. אבל בכל זאת עשר שנים, צריך לחגוג.
בקיצור, מי בא לעשות בייביסיטר בשישי?
// מור שפיגל
