הקונים של הבית הקודם שלנו באו להראות לילדים שלהם לראשונה את הבית בו הם הולכים ליצור את כל הזיכרונות המופלאים שלהם. הם הסתובבו, רצו והיו מלאי אנרגיות, כמו שהבית הזה רגיל לקבל. בשלב מסוים הם הלכו לקבוע למי שייך כל חדר. ממש כמו שאחותי הגדולה ואני עשינו כשעברנו לבית הגדול הזה. ביום ההוא נרשמה ההסכמה המהירה ביותר בהיסטוריה בין אחיות. היא העדיפה את החדר הפינתי עם שני החלונות והנישה למגירות נמוכות, ואני את החדר הרחוק, זה עם החלון היחיד אך הגדול והרומנטי מכולם.
אלו היו בן ובת, וגם הם מיד הסכימו להפתעתם. הוא בחר בזה עם החלון הגדול והיא את הפינתי. למרות שהחדר הישן שלי עוד היה מאוכלס ועמוס ברהיטים ובפריטים קטנים, הוא מיד הבחין ב-וו המתכתי שנשאר תלוי ממש מעל הראש הקטן שלו. "אבא, מה זה?", לפני שהספיק האבא להסתובב אלינו עם פני-סימן-השאלה שלו, עניתי וסיפרתי את כל ההיסטוריה של שק החבטות הישן שלי.
צילום: דייזי דיאמנט
הייתי כנראה הילדה היחידה בכיתה שבמקום לבקש נעליים נוצצות או שמלה חדשה, ביקשה ליום ההולדת שיקדחו עבורה חור בתקרה. בחור הזה ישימו לי וו מיוחד ועליו יתלו שק גדול ומאסיבי.
בילדות שלי הייתי מפנימה הרבה מהרגשות שלי. כעס היה כנראה הסנטימנט היחיד שמעולם לא למדתי לסגור בתוכי. גדלתי במשפחה הכי קשובה ותומכת שיש, אבל מצאתי את עצמי שוב ושוב נלחמת בתמרון העצבים שלי מול הרצון להישאר רגועה. אני מניחה שזהו זמנן של הקלישאות, על הדם הארגנטינאי בעורקיי או השורשים הג'ינג'ים משחר ילדותי, להתעורר ולשחק פה תפקיד.
והוא, כוחני ובעל צבע דווקא אדום ונשי, תלוי לו בכניסה לחדר, מאחורי הדלת וליד ארון הבגדים. מהרגע שביקשתי אותו ליום ההולדת ועד הרגע בו תלו לי את הוו לקח משהו כמו 3 חודשים. אבל אז, בין הרגע שכבר נתלה הוו ועד הרגע בו טיפסתי רועדת עד לשלב האחרון בסולם ותליתי את שק החבטות עליו, עפו 3 שניות.
אני מעדיפה את הביטוי "שק חבטות", כי אגרוף זה דבר הרבה יותר אמנותי ומאוד רחוק ממה שאני עוללתי לשק המסכן הזה.
צילום: Andrew Paterson
אני לא אבוא ואספר סיפורים על שהייתי ילדה מנודה ושלא היו לי חברים, אבל לערסים של בית הספר תמיד היה קלף עליי – "אווו את אוהבת בנות", וואו כמה שזה מצחיק אותנו. אז הייתי חוזרת עצבנית בצהריים, זורקת את התיק בפינה שכל המעילים תמיד נופלים אליה מאחורי המדרגות ורצה למעלה לחדר. לא פעם כמעט פספסתי את המדרגה האחרונה מרוב זעם, והייתי מצילה את הכבוד שלי ממש ברגע האחרון.
כי מה יכול להיות יותר משפיל ממישהו שמועד ונופל כשהוא בשיא העצבים שלו? כל הפאסון היה נעלם לי. הייתי פותחת את הדלת מהר, סוגרת עוד יותר מהר מאחוריי, ומתחילה להרביץ.
משום מה, אחרי דקות די קצרות הייתי מרגישה מפגרת מול עצמי. עבורי על שאני מתעצבנת ככה ותירגעי מה יש לך, ועבורו כי מי הוא בכלל האפס הזה?
אל הבית שגרתי בו, כבר כנראה לא אחזור. הוו נשאר לו רחוק ממני ואת השק עצמו, הורדנו בשלב מסוים. אחרי שעבר לבויידעם להתבודד, תפס עובש ונזרק לאשפה ומאז הוו נשאר תלוי בגאווה ונושא איתו זיכרונות. את הצמד הזה החלפתי בעט ונייר, היום אני חושבת שאני מעדיפה להרביץ לדפדפות.
// יעל סקליר
