"יצאת אפס. בבקשה צא לי מהחיים. תחזור להיות האידיוט שהיית תמיד ופשוט תמחק את המספר שלי". ככה כתבתי לך אחרי שהחלטת שזה "לא בריא" לנו להיות ביחד. ואתה הרי אדם בריא, כולך בריאות, אתה דוגמא ומופת לבריאות. אבל לא מחקת. עכשיו אתה ממשיך לסמס ואני ממשיכה לא לענות. וקשה לי להודות בזה, אבל איפשהו בא לי שלא תפסיק לסמס. הלוואי שיום אחד תוכיח לי שאין טעם להיות הבחורה הזו, המעצבנת שהפכתי להיות. זו שלא סומכת על אף אחד, זו שחושדת בכל אחד כל עוד לא הוכח אחרת. הלוואי שתפתיע, שתפסיק לעשות מה שבריא.
פעם באיזה ערב, נסענו ביחד וסיפרתי לך שהתחלתי לכתוב בלוג, ושאלת על מה.
"כלמיני, מה שבא לי. בעיקר על הזוגיות שאין לי, על גברים, על פחדים, מערכות יחסים" אמרתי.
"הלוואי שלא תכתבי עליי"
"הלוואי שבחיים לא תיתן לי סיבה לכתוב עליך".
אני לא מאמינה שעברו מאז ארבעה חודשים, ובסוף עוררת בי את הצורך לכתוב עליך. ניסיתי, באמת שניסיתי שלא. אמרתי לעצמי שאתה לא שווה 500 מילים, אתה לא שווה אפילו מילה. שאתה כבר כל כך מאחוריי. העפתי אותך מהפייסבוק, אפילו הצלחתי לצאת עם מישהו, למרות שהוא לא אתה, ולא ההוא שהיה לפניך. ואפילו היה בסדר. באמת שהיה בסדר. פשוט לא הצלחתי לסמוך עליו… כמה מפתיע.
שתדע לך שהתבגרתי, באמת! איך הפכתי להיות הבחורה הזו שתמיד פחדתי להיות… הבחורה הזו שלא סומכת על אף אחד, גם לא על עצמה, שמכניסה אנשים לחייה אולי בשמחה, אבל בחשדנות. הפכתי להיות כזו שמי שרוצה לכבוש אותה צריך להרוויח את זה בתסכול, שהציניות הפכה להיות מקום המפלט שלה, הבחורה הזו שמעדיפה להדחיק, לראות סרט טוב, אפילו לעשות ספורט (!) – רק לא לחשוב על זה. לשכוח מקיומך, לא להתמודד עם הפיל הזה שנמצא בכל מקום – בתוך המגירות, המחברות, במקלחת, אפילו על העור שלי.
ואני מגעילה אפילו את עצמי. ואני שונאת אותך על זה שגרמת לי להכיר בזה. אתה אולי לא האחראי לזה – אבל אתה האחרון שחשבתי שבגללו אני אבין מה נהיה ממני. בהתחלה הייתי גאה בעצמי. הנה, יצאת אפס, עשית לי משהו רע שלא הגיע לי, הצדקת את חוסר האמון שלי, ובמקום להכריז על שלושה ימי אבל במיטה כמו תמיד – בכיתי שתי דקות ולחצתי על כפתור ההדחקה. אני מדפדפת. הנה, לא כתבתי עליך אף שיר, לא פתחתי את הפצע, אפילו את הפוסט הזה אני כותבת אחרי המון זמן. יום אחרי כבר עבדתי כרגיל וקבעתי חזרות, ופגשתי חברות ורקדתי על השולחנות בקלרה, שיכורה מרוב גאווה. ולא דיברתי עליך עם אף חברה, כי אין טעם, מה יעזור לי לספר? מה יעזור להתפרק? מקסימום אכתוב עליך שיר, כי ככה אני יודעת להתמודד. כבר לא מפתחת ציפיות, כי התבגרתי.
צילום: דביר גיחז
"הפעם את הצלחת לבלבל אותי" הוא סימס. זה לא חוכמה, הזכרתי לעצמי, נולדת מבולבל.
"אני באמת רוצה, רק לא יודע איך. אני מפחד לפגוע".
כבר פגעת. אולי בלי להתכוון, אבל פגעת, וכנראה הרבה יותר עמוק ממה שאני מעזה להודות.
מי המבולבל עכשיו? כנראה ששנינו. בעצם אני לא. כי החלטתי שאין מקום להתבלבל. מה שעשית הספיק כדי שלא אתבלבל יותר. בסוף נתת לי המון סיבות לכתוב עליך, אבל זהו, שיר לא יהיה פה. מעכשיו לא מתעסקת בך יותר. כי להתבלבל זה לא בריא. התבגרתי, באמת!
// מיכל אהרוני
