היום נאלצתי לחייך לעצמי במראה אבל כל שיכולתי לחייך היה רק חצי חיוך. פיזית, היכולת הזו נלקחה ממני. אירוני שדווקא צירוף הנסיבות הוביל אותי לחייך לעצמי במראה.
שבועיים אחורה התעוררתי עם כאבים חזקים באוזן ימין. ההנחה הבסיסית של מי שלא למד מעולם רפואה היא שהאוזן זכתה לשמוע את רוב החלומות שלי באותו הלילה. כמה ימים מאוחר יותר הכאבים החלו להקרין לכתפיים ולעורף. התעקשתי לקבל את התופעה כמשהו זמני שעוד יחלוף. טעיתי.
כשבוע לאחר תחילת סיפורי האוזן נוכחתי לגלות שפניי חצי משותקות. צד ימין של הפנים נפגע בחמש נקודות שונות- מה שמשתק אותו כמעט לחלוטין. התחלתי לדאוג. פניתי למיון ועברתי בדיקות רציניות שאיבחנו אותי בפציאליס. העין לא נסגרת, האוזן וסביבתה רוחש כאבים והפה לא יכול לעכל בצד ימין. מדובר על שיתוק חלקי של הפנים שנגרם עקב דלקת חמורה באוזן. ללחץ הנפשי המלווה את חיי תכופות יש חלק בעניין, מסתבר.
לקחתי סטרואידים, טיפות עיניים וכדורים שימנעו מיצי קיבה מיותרים. כבר כמעט שבועיים עברו מאז השיתוק ואני מקווה לחזור לעצמי לאט לאט. התחלתי דיקור ופיזיותרפיה בפנים ועכשיו עלי לבצע תרגילי פנים בכל בוקר מחדש. הכל כדי לחזור למצב הרגיל.
פעם ראשונה שהפנים שלי משותקות. פעם ראשונה שאני לועס רק בצד אחד של הפה. הרופאה אמרה לי שזכיתי במזל גדול שהפנים לא נפלו כמו במצבים חמורים יותר מזה. אני לא מפסיק לתהות האם יכולתי למנוע את הסיטואציה. הרופאה טענה שלא. עכשיו אני צריך להתרגל לשגרה סבלנית ומחנכת של עצמי את עצמי.
קם בבוקר ומותח את הפנים, משחק שכזה מול המראה. נאלץ להביט בעצמי ומבועת מהחצי פרצוף המתפקד שלי. מביט ולא מבין. מביט וקצת נרתע. מביט ומנסה לחייך. מנסה להשלים עם המצב הקיים. אוזר סבלנות ומחכה שזה יעבור.
עכשיו הכל לאט אצלי. גם הדיבור. מילים נתקעות, דיקציה לא חדה וחוט מחשבה שנשאר תלוי אי שם באוויר הלילה. וזה קשה. בתור אחד שחושב, מדבר ומתנהל בצורה מהירה כאן אני נתקל בקושי הכי גדול שלי. פתאום להאט את החיים. גלגלי הזמן שלי חורקים מבהלה. הם מתפלאים ממני.
מרתון. ריצה אינסופית אחרי הזמן האבוד. העניין הוא שהוא כלל לא אבוד. פשוט להכנס לפרופורציות בחיים. לעצור לרגע ולחשוב. מה אני רוצה להספיק לעשות ועד מתי. ובשביל מה בכלל להכנס להגדרות של זמן. חייה את חייך עכשיו וחייך. גם אם זה חצי חיוך. גם אם אתה מתאמץ. בסופו של יום, בהליכה אתה מספיק הרבה יותר. הרבה.
ההתאוששות ארוכה מלהגיע. בינתיים הורדתי הילוך. פתאום רואים שבלול מרים רגל ומשתין. מכונית נוסעת בלי נהג. איש כורע ללדת וחציל רוקד סטפס על גג בניין לוהט. טוב לי לנוח בצד תחת עץ האבטיח ולנשנש דבורים בדבש. בסך הכל בסדר לי. זה יעבור ואני אחזור לריצה. אבל בינתיים נוח אנוח.
יש לי זמן לכתוב על קריירה. יש לי זמן לבנות קריירה. יש לי זמן להרהר את הקריירה. יש לי זמן לשיקום עצמי. לא רק גופני כי אם נפשי נפשי נפשי. יהיה בסדר, אני אופטימי. מה יותר טוב מלחייך לעצמי במראה יום יום?
// אהוד דז׳ובס
