כמה כיכרות יש בעיר הזאת? למה יש בכיכר הזאת חמש יציאות? ואת מאחרת, כל כך מאחרת. את מחפשת באיזה יציאה לבחור כדי לצאת, אבל הסמארטפון שלך עגלה והווייז שוב קרס. והוא לא עונה לטלפון. מה הוא עושה עכשיו, שיותר חשוב לו מלענות לך לטלפון? הוא לא זוכר שקבעתם? הוא לא מבין שהווייז קרס ואין לך חוש כיוון? שגם אם תסעי אליו אלף פעם, את עדיין תיקלעי לכיכר המוזרה הזאת? שאת תמיד תלכי קצת לאיבוד כשתהיי בדרך אליו?
התארגנת יפה. לבשת את השמלה הכי יפה שלך והתאפרת ככה שהירוק שבעיניים יבלוט. את אוהבת ששמים לב לצבע של העיניים שלך. אפילו טרחת ושמת נעלי עקב בתיק. ואת בכלל 1.73, אבל כל כך אוהבת איך שהישבן שלך נראה על נעלי עקב- ואז מה אם כל הערב לא תלכי יציב- תהיה לו ההזדמנות לתמוך. יצאת ושוב הסתבכת בדרך.
את נזכרת בגיל 19, כשהיית נהג חדש. את מעט מתגעגעת לזה. כל הכיכרות היו רק עוד תחנה בדרך בגיל הזה. כניסה אחת ויציאה אחת. אולי היו יותר יציאות. אולי היו חמש, כמו בכיכר הארורה שסביבה את נוסעת כבר עשר דקות. אבל את לא שמת לב לאף יציאה אחרת. חשבת שאת יודעת מה את רוצה. המטרות עמדו זקופות כמו תמרור הכניסה לכיכר. חשבת שאת יודעת בדיוק מאיפה באת ולאן את הולכת. הצטיידת ברשימת הכבישים בהם את צריכה לנסוע כדי להגיע. מאז עברת כמה תאונות דרכים, נתקלת בכמה מחסומי דרכים והיית צריכה לשנות את היעד או לחשב מחדש את מסלול הנסיעה כל כך הרבה פעמים.
פתאום את שמה לב שחלמת בהקיץ. נסחפת במחשבות ואת ממשיכה להסתובב ללא מטרה סביב הכיכר. אז בחרת כיוון. השלט "רחוב ללא מוצא" מנופף לך לשלום, אבל את לא שמה לב. נאלצת להסתובב ולחזור לסיבובים הבלתי אפשריים. לחיפוש המתסכל אחר היציאה הנכונה, או לפחות הנכונה ביותר.
מדף הפייסובק StreetArt in Germany
והשעון ממשיך לרוץ קדימה. ואת מאחרת. שונאת לאחר. הסיבוב שלך הוא בכלל בכיוון השעון. חושבת שדמיינת את הארנב של אליס, רץ ומראה לך את הכיוון. ואז הוא נעלם. אבל את כנראה רק רוצה שילוט ואת הרי כל כך אוהבת שיש לך חץ שמכוון אותך. ובכלל, אם את נוסעת עם כיוון הכיכר ורצה עם כיוון השעון, איך זה שלא התנגשת בעצמך עדיין? איך לא דרסת את עצמך?
איך זה שאת תמיד חוזרת לאותה הכיכר המקוללת? מסתובבת סביב עצמך וסביב הפרחים והפסל הסביבתי המכוער במרכזה, כאילו הוא מרכז ההוויה שלך. כל כך קשה לקחת החלטה, לאיזה כיוון לפנות. איזה מסלול לבחור. הוא עדיין לא עונה לטלפון ואת מחליטה לוותר. את הולכת הביתה.
מתוך visualphotos.com
מרוב שהסתובבת סביב עצמך, הדרך הביתה אבדה. את ביונדאי אקסנט שלך, מחפשת את הכניסה והיציאה שיקחו אותך. לאן? זה כבר לא משנה, בכלל לא חשוב. רק שיוציאו אותך מהכיכר המשוגעת הזאת. שיובילו אותך אל מקום רחוק מכיכרות.
עם הבחור האחרון לא ראית ככרות בדרך. הווייז הקורס לא הטריד את מנוחתך. בפעם הראשונה בחיים הדרך לא הייתה כל כך מסובכת. לפחות בשבילך. הוא, לעומתך, ראה רק כיכרות ורמזורים. ועם זה… את בכלל לא בטוחה שהיית צריכה לצאת מהבית, אבל חייבים לצאת ולהתמודד עם החיים. את משכנעת את עצמך שהכיכר הזאת היא בכלל לא אמיתית. היא רק הפחד שלך. היא רק המרכז הפנימי המעורער שלך. ואת ממשיכה להסתובב סביב החיים.
// לינור סקוטלסקי
