כל דמיונותיי מככבים בטקסטים שלי, גם הריאליסטים, גם הלא ריאליסטים. הסופים שלי, לעולם לא יהיו גמורים. אני תלותי, תלוי בכם, תלוי בטקסטים שלי, תלוי בכל דבר בעולם. לכן לעולם לא אסיים משהו. זה עושה לי חרדה, המחשבה שזה נגמר – גורמת לי לרצות למות.
לרצות למות, זה אינסטינקט, ולא איום. לפעמים אני קורא לזה – אינסטינקט הקפיצה מהחלון. אני בבית, בחדר, כמעט ישן. אבל יש לי מין דחף – אולי אני אקפוץ ואסיים הכל. הדחף הזה לא ממומש, ואולי אף פעם לא. טפו טפו טפו, עוד לא ניסיתי להתאבד – חוץ מהפעם ההיא.
הפעם ההיא, היא כתבה לי על הגב. מכל צירופי המילים בעולם, היא כתבה לי "הפעם ההיא", ולך תנחש דווקא את הצירוף הזה. וניסיתי חזק, ניסיתי חזק לחשוב. הגב שלי, לא כל כך מרווח, אבל שתי מילים אפשר לכתוב בו בכיף, והציפורניים שלה, היו לא כל כך חדות, אבל שתי מילים אפשר להבין. כך גם תנועות הידיים שלה היו ברורות, ובכלל, כתב היד שלה היה כל כך יפה, יפה כמו מדפסת.
מתוך visualphotos.com
כמו מדפסת, היא החזירה לי את כל המכתבים שכתבתי לה, ואת כל התמונות, ואת כל החפצים (היום יש גם מדפסות תלת מימד), ונשארתי בודד, מתייק אותם, מסדר הכל. שדברים לא יעלמו לי. מחשבות, זכרונות, גם ככה הכל צף, אז למה להעלים? ואז המדפסת הזו, שהייתה יפה כל כך, ובדיוק בשבילי, נהרסה. נהרסה, כמו שרק מדפסות יכולות לההרס. פתאום – חסר דיו, למרות שיש דיו בשפע. וחסר נייר, תכניס עוד נייר בבקשה. תכניס עוד נייר בבקשה.
בבקשה, בבקשה, התחננתי. הייתי באוטו, באמצע העיר וכל כך רציתי, רציתי חזק. אפילו לקחתי כמות מסוימת של כדורים, שאלוהים יודע אם הם יכלו להרוג אותי באמת. אבל לא, הכל היה בסדר. אפילו נהגתי חזרה הביתה, ונסעתי בסדר גמור. הפעלתי איתותים כשצריך, ועצרתי להולכי רגל, ועצרתי ברמזורים אדומים.
רמזורים אדומים, תמיד נדמה לי, שהם תמיד יהיו שם, ותמיד נציית אליהם. גם אם הכביש ריק ממכוניות, ובכלל, כל העולם החליט לא לנהוג, וזה רק אתה על הכביש, ורמזור אדום, באמצע הלילה. אתה נעצר. והרמזור, חסר חשיבות, בבוקר עוד עושים לו כבוד, אבל בלילה הוא חסר ביטחון – עד שאתה נעצר מולו, וקמטי המתכת שלו מתיישרים והוא מנסה להסתיר את הדמעה שנוזלת לו מהעין האדומה, דרך הצהובה, אל הירוקה – ואתה נוסע.
// גל משיח
