אתה יכול להראות הכי בשליטה. הכי לא מתרגש. הכי קול. הכי שום דבר לא נוגע בי. אבל האמת היא שאתה מבוהל. ולא רק עכשיו. כבר הרבה זמן שאתה אחוז בהלה. מבוהל מזה שלא תרוויח מספיק. מבוהל שתמצא עצמך מחוץ למעגל העבודה. שתזדקן לבד. מבוהל שלא תעמוד בציפיות של ההורים. של החברים. הבחורה. המנהלים. מבוהל שתגמור כישלון בכלי המדידה של החברה.
מתוך עמוד הפייסבוק: Being Liberal
צריך להיות עיוור בשביל לא לראות שאתה בעצם מונע מבהלה. מהיום שהורידו לך את גלגלי העזר ועברת לרכוב בעולם של הגדולים החל עבורך תהליך של נסיגה. נסגת לאט ובעקביות מהאזור הייחודי שלך. מהרצון האותנטי. מהדרייב המקורי שפעם בך. מהמקום בו הרשית לעצמך לחלום על הביטוי האמיתי שלך בעולם הזה.
השנים חלפו מאז. יום רדף יום. דקה התחלפה בדקה. ואיתם המהות שלך הלכה ודהתה. כמו הצפרדע בניסוי, שהתבשלה למוות מבלי שכלל הבחינה בחימום האיטי והממושך של סיר המים בו שהתה, כך כיסית גרגר אחר גרגר את החלקה הכי יקרה באישיותך. קברת את התקווה שאפשרה לך להיות הכי אמיתי שאפשר. להיות פשוט, אתה.
הקרבת את כל התוכן המקורי שנבע ממך לטובת קיבועה של המסגרת. הפכת להיות דומה בדיוק לזה שיושב לידך. מרובע. דאגת בחריצות לתקוע כל מסמר במקומו. דבקת באדיקות בחוברות ההנחיה המתעדכנות שסיפקו לך שליחי החברה בכל תקופה בה ביקרת. עמדת בכל הדרישות. בכל הציפיות. עברת את כל הבחינות. לעיתים אף בהצלחה יתרה. הסביבה תמכה. המשפחה עודדה. חשבת שאתה דוהר על המסלול הנכון בדרך להצלחה. רק לא לקחת בחשבון שדרך זו, פנייה ללא מוצא. התעלמת מרצונו של החשוב מכל. זנחת את המקור של עצמך. זה שלא ממש מכיר את החוקים והכללים פרי דמיונם של אותם האנשים שנולדו עוד לפניך. גם הם כמוך, מסכנים, בסך הכל היו מבוהלים.
צילום: (visualphotos.com)
אתה מסתכל היום במראה ומשתקפת בה דמות שאתה כבר לא ממש מכיר. השנים הרחיקו אותך מעצמך והפכת להיות עוד תוצר לוואי של הסביבה. יצור מהונדס חברתית. חסר ייחודיות. חסר חיוניות. חסר נשמה. נסה להיזכר בהבעה של האיש הצעיר שהיית, שהחזיק בתפיסה שיש באמת בשביל מה. נסה להעלות על זיכרונך את הברק שכבש את עיניך כשעלו בראשך רעיונות שהיו גדולים ממך. בשלב מסוים הבנת שלא תצליח למלא את שני התפקידים. לא תצליח לחשוף באמת את מי שאתה, ובד בבד לעמוד בכל התכתיבים. ואז התפשרת ובחרת באפשרות הנוחה – להגשים את עצמך בעיני החברה. טוב, קשה להאשים אותך. זה מה שקורה שמונעים מתוך בהלה.
תאר לך עולם בו כל אחד היה מקדיש את חייו לרעיונות שבוקעים מתוך תמצית ישותו. מלווה בערכים אליהם נקשרה נפשו שהתמימות עוד היתה מנת חלקו. איזה עולם מרתק היה זה יכול להיות. עולם שבו במקום לעצב עצמך בצל סמלי הצלחה מתעתעים אנשים היו יוצרים עצמם ברוח תודעתם החופשית. כל אחד שונה מהאחר. כל אחד עם סגנון משלו. הספקטרום האנושי היה מעשיר עצמו ביותר מביליון גוונים. העולם אז היה נראה כמו אוסף אקלקטי של אמנויות מכל הסוגים, שחברו יחדיו ליצירה משותפת החושפת את הצד היפה יותר של החיים. היה יכול להיות מדהים. ועכשיו רק תבחין. תראה איזה מחיר כבד אנחנו משלמים בתור חברה של מבוהלים.
אני לא מאמין כמעט בכלום. לא מאמין באלוהים (הטרנסצנדנטי). לא בגלגולים. לא בלגלות את העתיד דרך קלפים מדומיינים. לא בכוכבים. ולא מאמין גם בניסים. מאמין בלחיות את השינוי לו אנו מייחלים. רק בזה אני מאמין. ומקווה שבחיי הקצרים על הכוכב אזכה לראות חברה של מאמינים מעשיים קורמת סביב עור וגידים, ומייבשת, ביצה אחר ביצה, את כל המקורות לחוליים. וגם אם לא, אסתפק רק באותה המשמעות שמלווה אותי ונותנת לי סיבה מספיק טובה. הידיעה שבתוך כל האבסורד הזה נמנעתי מלציית לתכתיבים מכלים; עשבים שוטים שמקורם בחברה של מבוהלים.
//דני ענבר