לפעמים אני תוהה לעצמי איך תראה הלוויה שלי ואיך בכלל אני אמות. האם זו תהיה תקופה ארוכה או שהחיים שלי יגדעו ברגע? אולי זה שאני ישנה עם הפלאפון ליד הראש יתנקם בי בעתיד באיזו מחלה מפחידה או שאני יכולה לישון בשקט? זה יהיה מוות מייגע או שבכלל לא אסבול? אולי אמות בתאונת דרכים שבכלל לא תהיה באשמתי ונהג שיכור שיסע על 260 קמ"ש יחליט שדווקא האוטו שלי הכי קורץ לו בכביש? אני גם לא שוללת את האופציה של חיים שלמים שיסתיימו להם אי שם לקראת יומולדת 90, מוקפת בנכדים מתוקים בני שנה וחצי שמשחקים קנדי קראש ומצלמים אחד את השני באפליקציה שעדיין לא המציאו, אבל המחשבה על איך תראה הלוויה שלי מבקרת אותי לפעמים. לא מתוך חרדה, אלא מתוך סקרנות.
לפני שאקבל מטח אסמסים לפסיכולוגים מומלצים ומרכזי בריאות הנפש אני ארגיע. אני לא חרדתית, גם לא דיכאונית. אני אוהבת את החברים שלי, את המשפחה שלי ואת החיים שלי. אני גם אוהבת לונה פארק, גלידה עם סוכריות צבעוניות וריח של גשם, שונאת קוקוס, סלמון נע ולשבת בבתי קפה בשולחנות עגולים- אני באמת נורמאלית, אבל אין מישהו שהמחשבה על איך תראה הלוויה שלו, לא מעסיקה אותו. אולי פשוט עוד לא חשבתם על זה.
הרי בינינו, זה רק עניין של זמן עד שיגיע תורי ואלך מכאן. לפעמים כשאני צוחקת עם חברים ושואלת איך נראה להם שהם ימותו או איך תראה הלוויה שלהם נהיה שקט ואני מקבלת את 'המבט'. המבט המבוהל הזה שנע בין 'אלוהים מה נסגר עם הבחורה הזאת', לבין 'אחותי! נקודה למחשבה'. מה אתם נלחצים? לא מסקרן אתכם מי יבוא ללוויה שלכם? הרי הייתם מתים לדעת אם הייתם מתים עכשיו מי יבכה ויעשה על זה סצנה ומי יבריז כי תהיה לו פגישת עסקים חשובה.
מעניין אם המורים מהתיכון יגיעו, מי מהשכנים יבוא ומה עם החברה שלא דיברתי איתה מכיתה ג' אבל אנחנו חברות בפייסבוק? מעניין אם ההוא שיצאתי איתו שבועיים יקפוץ רק להסתכל מהצד, או יסמס לאיזו חברה טובה שהוא משתתף בצערה, מעניין אם הוא בכלל ישתתף.
מה עם החברים הכי טובים, איך הם יתגברו על הכאב? חתיכת אבדה סך הכל. מה לגבי ההיא מהצבא שאף פעם לא הסתדרנו אבל הייתה חלק בלתי נפרד מהצוות, היא תגיע או שממש לא יזיז לה? ומה האמא של ילדות הבייביסיטר תספר? אם היא תחליף אותי באחרת אני ממש אתעצבן.
מעניין על מה ידברו. בטוח יזכירו את שלל הפאדיחות שעשיתי, למשל שבכיתה ה' הייתי היחידה שברח לה באמת פיפי מצ'יזבט. האחים של עידו היו אז בצבא וחשבו שזה יצחיק מישהו אם ייקחו חבורת ילדים מפוחדת בני עשר לבית קברות באמצע הלילה. זה הצחיק רק אותם. בטוח מישהו יגיד ש'חבל, עד שהצליחה לגדל את הציפורניים שלה וככה הלכה…' ואחרים יאשרו בהנהון כזה של לוויות.
הייתם מתים להיות זבוב על הקיר בשבעה שלכם. לראות מי באמת ישקיע ויביא פשטידות ומי יבוא עם בקבוק קריסטל (ועוד קריסטל, באמת??). הייתם מתים לדעת מי יעזור ויישאר כל השבוע ומי יבוא רק להראות נוכחות. מעניין אם ישקיעו בי מודעה קטנה בעיתון או שהכל כבר יהיה תפוס? ואם אני מכירה כמה אנשים מהמערכת, זה יעזור לאיזו ג'סטה קטנה?
זה בסדר אני לא שופטת אתכם שבהתחלה הייתי נראית לכם משוגעת ועכשיו אתם ממש עסוקים במחשבות. בכל מקרה, אל תכניסו את עצמכם לסרטים – אתם גם ככה כבר לא תהיו פה.
//שי רוזנפלד