איזה כיף שיש שירים שאומרים בדיוק את מה שאתה חושב? כאלה שאתה מזמזם יום שלם כי כל שורה בהם מתחברת לסיטואציה והקצב שלהם בדיוק מתאים למצברוח.
אני ככה עם יום שישי של הדג נחש עכשיו. "יום שישי הגיע, והוא בא בדיוק בזמן | כמה שחיכיתי כבר בעצם…"
יום שישי, התעוררתי משנ"צ של שעתיים אחרי ש"ישנתי פנימה" (אין כמו לתרגם ביטויים מאנגלית), קראתי ספר, עשיתי שוק, בראנץ' עם חברה, בורקס עם עוד חברות ובירה של צהרים בשמש. ומה שגורם לי עוד יותר להעריך את זה, היא העובדה שבשלושת החודשים האחרונים אני חיה "חיים של גדולים". קמה לעבודה כל בוקר, מחלקת את הזמן של אחה"צ עם לימודים וכושר, מבשלת לעצמי, שומרת על ניקיון הדירה ומשתדלת להספיק לראות את כל מי שאני רוצה לבירה פעם בשבוע שבועיים. אני מתחילה להבין את כל מי שפעם אמר שצריך יותר מ24 שעות ביממה. והאמת, אם נחכה מספיק זמן זה כנראה יגיע. (כן כן, אל תצחקו, כדור הארץ מאבד ממהירות הסיבוב שלו אז ווי ספיק)
בכלל, שמתי לב לאחרונה להמון סממני התבגרות שלי. אני, מתבגרת. פעם חשבתי שאהיה ילדה לנצח. או לפחות ילדותית. לא יודעת מי מהשניים יותר טוב. זה התחיל מזה שפתאום קלטתי שנהייתי שגרירה של לחיות בריא. אני מבשלת כל מיני קינואה וכוסמת ובורגול, מחליפה מתכונים ומסנגרת שטעים לי. מסיימת שיעור פילאטיס ונקרעת ומספרת לכל מי שלא רוצה לשמוע כמה אני מרגישה הרבה יותר טוב אחרי. הולכת לישון מוקדם כי אין מצב שאין לי שש שעות שינה במינימום.
פעם הייתי צוחקת על האנשים האלה. אלה שמנסים לשכנע את כל העולם כדי שלא ירגישו שם לבד. בבריאות הזאת, באחריות שהם לוקחים על החיים של עצמם. פעם הייתי שותה מלא, אוכלת המבורגרים עם גבינה ללא הכרה, נמצאת בחוץ עד השעות הקטנות. וכל הקולות של "תשמרי על עצמך" פשוט עברו לי מעל הראש.
מפה לשם, התבגרתי. מפה לשם אני בת 30. מפה לשם יש דאגות של גדולים. וזה מלחיץ. מעבר לכל החשבונות-שכרדירה-בריאות-עתיד שצריך לדאוג להם, פתאום יש דברים שחושבים עליהם קצת אחרת. יש דאגות אחרות, תלונות בלתי פוסקות, מחשבות מטרידות. עד לא מזמן הדברים האלו לא הטרידו אותי במיוחד, השתדלתי לחיות את הרגע, להנות ממה שיש לי ולעשות דברים בדיוק איך שאני רוצה.
אבל אולי בעצם זה לא השתנה כלל. בסך הכל אני לא סובלת מהחיים שלי עכשיו. להפך, אני מרוצה מהם מאוד. אני בעבודה שחיפשתי המון זמן, שמקדמת אותי לכיוון מקצועי שמעניין אותי ומספקת אותי. יש לי דירה שאני אוהבת, גם היא שואבת לי חצי משכורת. אני עסוקה כל הזמן, גם אם זה בלבשל בריא ולעשות כושר. את הזמן הפנוי אני מבלה עם אנשים שאני אוהבת ומעריכה. ואפילו למדתי ליהנות מהלבד שלי.
אני עדיין חיה את הרגע, פשוט הרגע הוא שונה. אני עדיין שטותניקית אבל עם שטויות של גדולים. אני עדיין שותה, פשוט לא כזה מלא. פיתחתי טעם, אנין או לא, הוא שלי.
אז יום שישי הגיע, והוא בא בדיוק בזמן, ואם לא הייתי כבר גדולה, אולי הייתי מוצאת את עצמי מפספסת את זה שכבר סוף שבוע. וכנראה שזה ביחס הפוך, כשאתה קטן אתה רוצה דברים "של גדולים" וכשאתה גדול אתה לומד להעריך את "הדברים הקטנים".
אז מה הכי כדאי?
//שירה פריגת