פגשתי אותה רבות במהלך חיי, אפילו אגזים ואומר שתמיד הרגשתי אותה עומדת שם בפינה, מחכה, ממתינה לרגע הנכון להופיע – אם זה בשיחות על פוליטיקה בשולחן השבת בין המנות, בהפסקות הקצרות בישיבה, בשיחות בין החברים, אפילו בשיחה בין הורים לשדכנים.
אני זוכר את היום שבו פגשתי אותה במלוא עוצמתה והדרה: זה היה יום ככל הימים, ירושלים של בין הערביים, בגן שעשועים ככל הגני השעשועים, שבו האימהות לילדים קוראות לחזור לחיק הבתים בשלל קולות וגוונים "שלוימלה קים ארעין זיסער (תבוא לכאן מותק)", "משה נחמן תבוא הביתה נשמה" או "josh swittey come home".
מתוך עמוד בפייסבוק ״חרדים – נעים להכיר״
הילדים מנצלים את דקות החסד האחרונות לפני שגם גן השעשועים ילך לישון. סיבובי החבל ורקיעות הרגלים מתגברים, הילדים שבתור לנדנדה ב״נוווו כבר״ למתנדנד המאושר, מזכירים שיש עוד שגם לעוף רוצים. הארכיטקטים הקטנים בארגז החול בנגיעות אחרונות בפלא תבל השמיני שבנו, והאחות הלחוצה שאת התינוק בברזיה מנקה שאימא לא תצעק למה עם החברות היא פטפטה ומהילד שכחה.
בין כל אלה, אני – עובר אורח לא שונה מכל עוברי האורח האחרים. שלא אשאיר חותם בעולמם של אלו הילדים לא הייתי חש בנוכחותה לולא ששמעתי אותה מוזכרת בשיחת הילדים שקטעה את חוט הרהורי, השיחה בין שני ילדים שללא גן השעשועים לעולם לא היו נפגשים. שני ילדים עם חן יהודי על הפנים, בין שני ילדים שלעשות רע לא נראה שהם יכולים.
איני יודע את שמותיהם, מי הוריהם, או מה עתידם. אבל פנס הרחוב, שבדיוק נדלק כמאיץ בהם להתקדם לכיוון הבתים, האיר על כיפה לבנה גדולה שכיסתה ראש קצוץ שיער ופאות בלונדיניות ארוכות שהרוח מזיזה חלושות. החולצה המשובצת שעברה בירושה בין כל המשפחה. המכנסים השחורים שבגומי מתחת לברכיים מקופלים. הגרביים הלבנים שלעולם לא מתלכלכים, והסנדלים שיפנו את מקומם לנעלים שחורות בעתיד.
אותו פנס האיר כיפה שחורה שתופסת בכוח תלתלים שחורים , נלחמת נגד כוח המשיכה. חולצת טריקו עם כיתוב שאפילו היוצר לא הבין. מכנסי ג'ינס המספרים סיפורי טיפוסים על עצים. ונעלי ריצה ששרוכיהם תמיד פתוחים.
צילום- יעקב גרוס
״לילה טוב״ מאחלים אחד לשני. הפנס מהבהב, כמו מאיץ בהם לחזור לאימהות שמחכות. ״מחר משחקים?!״ שואל, ספק קובע בעל הכיפה השחורה.
״לא, מחר אני לא יכול״
״אז ביום שאחרי מחר?״
״גם מחרתיים אני לא יכול״
״אז מתי כן אתה יכול?״
״אני לא יכול, אימא אמרה שאני לא יכול"
״למה מה עשית?״
״לא עשיתי כלום, אתה עשית!״.
״לא עשיתי כלום, מה עשיתי?״
״אתה הולך לחידר אחר ומתפלל בסידור אחר״
״אבל גם אתה לומד בחידר אחר ובסידור אחר״
״נכון אבל אני הולך לחידר הנכון ומתפלל בסידור הנכון״.
במבט של השלמה על גזירה שנגזרה, על ילדות שחלפה וגוועה, ללא מילות פרידה פנו והלכו במבט בוגר על הפנים איש איש לביתו.
רק אני וגברת גזענות נשארנו מבכים עם הפנס המהבהב על עוד תמימות ילדותית שנעלמה.
// יהודה אדלר