עכשיו, כשאני עומדת בפני השנה השלישית ללימודים ועל אף שיש בלימודים באוניברסיטה גם הרבה יתרונות, זה נראה לי בדיוק הזמן לספר לכם מהם הדברים שגורמים לי להתחרט שנרשמתי ללימודים:
היום הראשון לסמסטר
כביכול היום הראשון הוא גם היום האחרון שבו כל ההבטחות שלי לשנה החדשה מחזיקות מעמד. השנה אשקיע, השנה אגיע לכל ההרצאות, השנה באמת אגיש את שיעורי הבית לבד, השנה אכין לעצמי כל בוקר ירקות חתוכים… אז זהו, שכל זה חולף כבר ביום השני. היום הראשון לסמסטר, מעבר לזה שתמיד מתלבשים אליו הכי יפה (בימים הבאים כבר מגיעים בסוג של פיג'מה), הוא גם זה שגורם לך להבין שהנה עוד שנה התחילה, הנה הזמן הפנוי שלי יורד לטמיון ומעכשיו מדברים רק במונחי תאריך הגשה. היום הראשון, שהוא הכי מרגש בדרך כלל, הוא תחילתה של שנה מלאת הבטחות שלא יתממשו, מלאת אכזבות, תסכולים ומבחנים.
היום האחרון לסמסטר
היום האחרון לסמסטר הוא לכאורה היום המשמח ביותר. הלימודים מסתיימים, החופש מתחיל. אבל היום האחרון לסמסטר מסמל את הנורא מכל – תקופת המבחנים. שבועות שלמים של חרישה אינסופית, של חוסר שינה, של השלמת קורסים שמעולם לא הייתי בהם (למרות ההבטחות שהבטחתי ביום הראשון…) ובקיצור, תקופה נוראית לכל הסטודנטים באשר הם.
הרצאות ב-8 בבוקר
אין דבר נורא יותר מהרצאות בשעות הבוקר המוקדמות. גם ככה אני בקושי מתעוררת, רמת הריכוז שלי שואפת לאפס והמרצה שלי כבר פותר משוואות דיפרנציאליות או מסביר על בסיסי נתונים. בן אדם, על מה אתה מדבר?
נוכחות חובה
ברצינות? אתם מכריחים אותי להגיע לקורס שלכם? זה רק אומר לי מראש שאני צריכה לוותר עליו, כי הוא כל כך משעמם שאף אחד לא רוצה להגיע אליו. מעבר לזה, קורסים שמכריחים אותי להגיע אליהם הם מראש קורסים שבהם אני אבלה את רוב הזמן בפייסבוק, אז לא חבל על רוחב הפס של האוניברסיטה?
בנימה אופטימית זו, שתהיה שנה מלאה בהבטחות ממומשות ובדברים מפתיעים שיגרמו לי לא להתחרט שנרשמתי ללימודים…
// ירדן און