סוף סוף מדינת ישראל הפכה למקום שאפשר להיות גאים לחיות בו: יוקר המחיה התאזן, השלום תוקף אותנו מכל עבר, כל המוחות שברחו מתחננים שניתן להם לחזור, את האלימות ברחובות צריך לחפש מתחת לפנס ושחיתות היא כבר מזמן מילה גסה.
בימים יפים אלו, שלמחוקקים כבר לא נותר מה לעשות, הם מנסים למצוא דרכים יצירתיות לגרום למצב להיות אפילו יותר טוב: נתניהו מקדם חוקים הומניים, דני דנון מחפש דרכים להתקרב לאחיו השמאלנים, מירי רגב מחבקת סודנים אקראיים בדרום תל-אביב ואיילת שקד מאמצת רטוריקה של דובון אכפת לי על ג'אראס.
צילום: סיוון סטרומזה
שאר אומות העולם, לפחות כאלה שבעיני רוחנו היינו רוצים להידמות אליהן, מתעקשות להתקיים לפי מודלים ליברליים שנהגו לפני מאות שנים ומשתכללים עם השנים. אצלנו, הפעם ברצינות, עדיין עסוקים בלסגור את האור, להתקרב אל החושך ולפחד. "חוק הלאום" קוראים לזה.
מסתבר שצ׳רקסים, דרוזים, נוצרים וכן גם מוסלמים אינם צריכים להרגיש בנוח במדינת העם היהודי. כנראה שכבר צריך לעדכן את מגילת העצמאות, שהיא רק המסמך המכונן של המדינה הזאת, כי כתובות בה כל מיני שטויות כמו:
" מדינת ישראל…תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות."
אם אין אלוהים או איזה ספר פופולרי שיהפוך אותנו לעם סגולה, נעשה את זה אנחנו בעצמנו ונשים עצמנו מעל שאר העמים. כל השאר, מה הם מבינים באמת, רק מי שסבל לאורך ההיסטוריה יכול להבין זאת. גם ככה כולם אנטישמים.
וכך הקורבנות לשעבר עוברים משלב המחשבה על היותם טובים יותר מכל השאר לשלב המעשי: חוק לאום לפיו עדיף בהרבה להיוולד יהודי, העדפת עובדים יהודיים באופן גלוי, רשתות חברתיות מוצפות במילים שבעבר היו נשמעות רק במחשכים והרבה הרבה שנאה לאחר, כל אחר.
אי אפשר להתנתק ממה שקורה כאן מבחינה ביטחונית, ואני לא מתכוון לעשות את זה, מפחיד כאן, מפחיד כאן ברחוב, מפחיד כאן בכביש, מפחיד באוטובוס, מפחיד ברכת הקלה והמוצא הכי פשוט לפחד הוא הבערת השנאה.
אותה שנאה מלובה ללא אבחנה. וכך, במקום שיקומו אלו שינסו לעצור את כדור השלג המתגלגל אנחנו עומדים מול מדרבנים רבים המגלגלים עשרות כדורי שלג אל עבר הכפר למטה, במדרון. הבעיה היחידה היא שבכפר הזה כולנו גרים.
צילום: סיוון סטרומזה
השמאל המקומי הפך לא רלוונטי ומוקצה, עמדות הומניות הופכות לא רלוונטיות וכל מה שנשאר לאנשים שחושבים אחרת זה אותו זיז בסלע, הנשיא הטרי רובי ריבלין, שחבל רק שהתפקיד אותו הוא ממלא, נאמנה יש לציין, הוא נטול השפעה פוליטית או מעשית. וכך אפשר להתכסות בו לעת ליל, רק שהפעם לא רק קצות הרגליים נותרות מחוץ לשמיכה אלא כל הגוף, ורק העיניים נשארות מכוסות אל מול החושך העוטף.
ואם כבר יש אנשים שעושים את המאמץ לחיות בדו-קיום, יהיה מי שידאג לחרב את זה. כי מי באמת צריך בית ספר דו-לשוני בעיר שמורכבת משני לאומים, עדיף לשרוף בו כיתות, לכסות בכתובות נאצה ולדאוג שגם שם יתחילו לפחד. כי אם לא פחדו שם אחד מן השני עד עכשיו, נפחיד אותם על מנת שיתחילו.
אף פעם לא היה קל לחיות כאן, עכשיו כבר נהיה ממש קשה, מפחיד, חשוך. מזל שיש את בלק פריידי.
כי אצלנו מעדיפים לפחד מן החושך.
// מור שפיגל