כבר הרבה זמן שאני מרגישה ככה. אפשר לקרוא לזה בודדה. אני יוצאת מהבית, רואה חברים, מתחברת מחדש למשפחה. אבל בפנים יש את ההרגשה הזאת של הלבד. הרבה זמן לא הגיע מישהו שנכנס לי ישר ללב.
עברו שנתיים מאז המערכת יחסים הרצינית האחרונה שלי שנגמרה בצדק לחלוטין ושלחה אותי להתבגר מהפוזות והדווקא, ולמרות הזמן שעבר והסדר שיש לי בראש, משהו בי רוצה לחזור לאותה נקודה לפני שנתיים ומשהו. רוצה לקפוץ ישר לשלב של ה״ביחד״, להתכרבל לתוך החיבוק העוטף שלו, להרגיש בטוחה בידיעה שיש לי עוגן בטוח, מישהו שרואה אותי ורוצה אותי איתו ולצידו.
מתוך עמוד הפייסבוק Art Lovers
אני כמעט שוכחת שדברים כאלה לוקחים זמן, שצריך להכיר מישהו כמו שצריך, לקלף שכבה אחרי שכבה. לפעמים אני מתלהבת מדי, ישירה מדי, ממהרת. בא לי להתאהב שוב, אבל אני לא תמיד בטוחה שזה להתאהב בו או להתאהב שוב בי דרך העיניים שלו, לשחרר הכל. את החומות הישנות שלי כבר פירקתי מזמן. אבן אחרי אבן.
אני נעה כמו מטוטלת, בין ההבנה של צריך סבלנות ואורך נשימה בעיר הזאת, לבין ימים אפורים ונטולי אנרגיות. מסתובבת במצב רוח עגמומי. בין אמונה שהכל לקרות לבין זה ששומדבר לא באמת משתנה.
מתוך עמוד הפייסבוק Art Lovers
חושבת אם שינוי מקום יביא לשינוי מזל, אם ארץ זרה זו התחלה נקייה או בריחה מכל הטוב שיש לי כרגע. מתכננת את הצעד הבא בקריירה, חושבת לחזור ללמוד ולהמשיך לנסות דברים חדשים. מנסה להרפות מהמחשבה המעיקה הזאת של מתי זה יקרה ופשוט לחיות וליהנות. אבל בלילה, מתחת לפוך כשקר, אני יכולה לשמוע את המחשבה הזאת. חלושה ועלובה. אבל עדיין שם.
כל רגע של מחשבה כזו מחזיר אותי להיות שבירה ונזקקת, מקנאת בכל זוג שמחזיק ידיים ומחליף מבטים. חושבת בלופ על מה שהיה. מפחדת להיות מוכנה מדי למי שיבוא, כמו פרי בשל מדי שהוא כבר כמעט מקולקל.
// ענבל ששון