בוא שנייה, תירגע נו, יא לחץ. לא נוגעת. בלי ידיים, רק תתקרב קצת. תעמוד לידי. גבהת? סתם נו, אני מטר וחצי, כמעט כולם גבוהים מבחינתי. בוא. יופי. זה היה כזה נורא? אני יודעת, התלתלים שלי מגיעים אליך גם כשאתה נמצא קילומטר ממני. זיהית אותי! אומנם אני נראית פתאום כמו פומיקי ואתה בכלל מכיר אותי בתור גברת פלפלת, אבל יאללה, תתמודד. גם אתה לא מושלם. גם אתה לא מה שחתמתי עליו. סתם נו, לא חתמתי על כלום, זה לא מחייב. כולם חופשיים ללכת מתי שירצו. תירגע.
תן ללטף קצת יא פחדניקו! מה אתה נבהל? לא חונקת. לא מחזיקה בכח. כשתרצה תוכל לחזור לפינה שלך. לבהות. לא מבינה מה אתה כל כך להוט לבהות. להזיל ריר על כל מי שעוברת. סליחה באמת שאני לא העיפרון הכי יפה בקלמר ג'ינס המרופט שלך. אני בכלל דבק. מדביקה חתיכות של אחרים, מדביקה בין אנשים, לפעמים אפילו מדביקה את עצמי לכדי פאזל עם חלק אחד שתמיד חסר, או כמה.
בוא נתחבק
נו, מבטיחה לא לעשות פרצופים גם אם זה ממש יבאס אותי שתלך. הכל בסדר. אז מה אם כולן לפניי עשו לך דרמות. אז מה אם הכרת אותי כמלכת הפרצופים, אני כבר לא. באמת. אני לא מחזיקה את המילים שלי הרבה על הלשון לפני שהן יוצאות לאוויר העולם. נכון, זה גם לא כזה טוב אבל וואלה יש לי מה לומר ולפעמים גם יש מי שישמע. אז אני משמיעה, או כותבת, ומדמיינת שהדברים מנעימים למישהו את הזמן או לפחות מזיזים קצת משהו. למישהו, איפשהו, מתישהו. אולי. אולי לעולם לא אדע.
אז מה אמרנו, נתחבק? או שאתה רוצה לשחק את הקשה להשגה הזה עוד הרבה זמן? שנינו יודעים שבסוף תישבר. לא שזה רע, להיפך, רק חבל שאתה לא מתמסר מלכתחילה. זה היה יכול להיות הרבה יותר כיף לשנינו ופחות בזבוז זמן על מרדפים ומעגלים והליכה במקום, אבל לא נורא, אתה איטי ואני מקבלת את זה. גם אני איטית לפעמים. למרות שהרבה פחות ממה שהייתי בעבר.
נו, בוא רגע
אז בוא, קר, נתחבק לנו. כי אני די נחמדה ואוהבת ואתה די נחמד ורוצה שיאהבו אותך. זיווג מושלם. סליחה, לא זיווג, אל תיבהל. תחזור יא לחץ. תן קצת חיבה. אוקיי, גם יד זה בסדר.
שששש. תישאר לידי ואני אחבק אותך. בוא, תחבק בחזרה, ככה, יופי. אני אתן לך אהבה כי יש לי עודפים, ושנינו נשקר לעצמנו שזה מספיק. נתחבק, עד שאחד מאיתנו יהיה חזק מספיק או טיפש מספיק או חכם דיו כדי לקום וללכת. בוא.
//סיוון סטרומזה