היית קרנף, אחי. מעטים האנשים שהם באמת קרנפים – אבל אתה היית. הייתה לך תמונה בים המלח כשכולך מרוח בבוץ והשרירים בולטים כאילו אין מחר. האמת, נתת לי מוטיבציה להמשיך להתאמן. רציתי להיות חזק כמוך. היו לילות שבילינו יחד בכל מיני פאבים כשבחוץ חורף ירושלמי או רוח קרירה של סוף אוגוסט. היינו שותים המון. פעם, בכדי להרגיש משהו – היינו צריכים לשתות ארבע כוסות ג'יימסון וצ'ייסרים בין לבין, כשברקע, אחד החבר'ה מגלגל קונוס מרוקאי. היום, רק המחשבה על כמות האלכוהול הזאת עושה לי סחרחורת.
ה'מעגל הירושלמי' תמיד היה סוג של חבורה שהאנשים בה מתחלפים אבל הגרעין הקשה נשאר כל הזמן. לא היינו החברים הכי טובים אבל יכול בהחלט לומר שהתבגרנו ביחד. מהשטויות של התיכון, דרך הטיולים לכינרת, הרצון לממש את החלום האמריקאי והחזרה ארצה רגוע, מיושב ובוגר יותר.
חזרתי עכשיו מהלוויה שלך ולא יכול לישון. לא יכול לבכות וגם לא יכול לצעוק. לא חושב שזה בגלל ההלם. נראה לי שיש פה דור שלם של ילדים שמלחמת המפרץ, הפיגועים בירושלים, האינתיפאדה, השירות הצבאי, וכל החרא שהם חוו כשהם עוד לא בני 20 – הפך אותם לחסינים.
צילום – ערן בריינר
איבדתי חבר שלמד תיאטרון, איבדתי חבר שהיה סמ"פ טנקים בלבנון, ובכלל – נראה שחווית המוות היא חלק מהאתוס הישראלי. בדיוק היום גם הנהג שהרג את טל שביט ז"ל קיבל את עונשו: 14 חודשים בפנים. הבן אדם יצא מהשוליים וחתך שני נתיבים כשהוא בטוח שהכביש שייך לאבא שלו. הבן אדם הרג לנו את גורו האופנוענים הבלתי מעורער וקיבל "שנה ביציאה". זה כבר לא מעצבן אותי כי חיי אדם לא שווים פה הרבה.
תמיד התעצבנת על ערוץ 2 ועל גלגל"צ. לא יודע אם חשבת על זה, אבל שני הגופי המיינסטרים הללו שכל כך סלדת מהם, נולדו באותו חודש: נובמבר 93. באופן מצמרר, כשמלאו להם עשרים שנה ופרומואים נוסטלגיים שלהם שודרו ללא הרף, החלטת "פשוט לעבור בדלת". כשפרסמת את הפוסט עם המילים הללו, אף אחד לא דמיין שאתה מתכוון לפעולה שדורשת הכי הרבה ביצים עם הכי הרבה טיפשות. לא שופט אותך, אחי. מסתבר שמתחת לגוף החזק שכנה נשמה רגישה שלא יכלה להכיל יותר את הכאב והצער של אהבה נכזבת.
צילום – ערן בריינר
באיזה שהוא מקום אבסורד ומרוחק, יכול להבין אותך. פעם אחת בחיי, מישהי עשתה לי את מה שההיא עשתה לך. הרס עצמי היווה נחמה כשחלל בגודל של ארנה נפתח בבית החזה והפיל אותי שלושה מטרים מתחת לאדמה. פתאום, להרעיל את הגוף עם כמויות מסחריות של חומרים-שעושים-טוב-אבל-יקרים-או-לא-בריאים נשמע כמו תכנית מצוינת בכדי להקהות את האגרוף.
אבל אתה לקחת את זה שלב אחד הלאה ועברת את הקצה. טוב, זין על הפוליטיקלי קורקט ועל התפתלות המלל חסרת ההרף שלי: בן אדם, אתה התאבדת באיזה יום סתווי אחד, כאילו שאין מחר. יכולת לדבר עם אחד מהחבר'ה, יכולת למצוא מישהי שתאסוף את מה שהקודמת פזרה לרסיסים ותתקן אותך. מישהי שתכניס אותך למוד הבורגני עם קציצות ברוטב עגבניות ואורז ואחר כך סרט מתחת לשמיכה בערבי שישי הגשומים.
חבר, לא יודע למה הדברים קורים בדרך שבה הם קורים, אבל מבטיח לך, שלעולם לא אקבל שום דבר כמובן מאליו. לוקח ממך את הדברים הטובים וזוכר לך את רגעי הצחוק במרכז העיר.
// ניר סעדו