השעה 10:30 בבוקר. השמש זורחת ואני יוצאת מפגישה שהתקיימה בבית ספר יסודי בלב שכונת מגורים חביבה. אני מתקרבת לתחנת האוטובוס, הקשישה שחיכתה בה בדיוק עולה על אוטובוס שנוסע לצד השני של העיר. במרחק כמעט לא נראה לעין מנקה רחובות מטאטא ומזמזם לעצמו. מלבדו שקט מוחלט ברחוב ואני לבד.
מאחד הבתים יוצא בחור עם בקבוק ביד ואני מקווה שהוא ילך לצד השני. הבחור מתקרב לכיווני ואני מרגישה את הפחד שמתחיל להזדחל. אני מתאמצת לא ליצור קשר עין אבל קולטת שהוא מגיע לעברי ואף נועץ בי מבטים. הוא לבוש בטרנינג שני חלקים, החלק העליון פתוח ואין לו מתחתיו כלום. הסיטואציה מוכרת, בחורים אוהבים להציק. הוא בטח יעיר איזו הערה ויסתלק. אני יושבת בתחנה ועכשיו הוא כבר איתי בתוכה, מתחיל לדבר אלי בשפה שאני לא מבינה ממנה מילה. המבט שלי נעוץ בנקודה הכי רחוקה שאני יכולה להסתכל עליה ומתחילה להתפלל למי שזה לא יהיה שישלח אלי את האוטובוס מהר.
הוא לא עוזב אותי, הטון שלו עולה ונהיה עצבני ולי אין מושג מה הוא אומר, רק מרגישה שהוא הרבה יותר מידי קרוב אלי וכל כך רוצה שהוא ילך. הוא מצביע על הקעקועים שיש לו מתחת לחולצה ומנסה לגרום לי להסתכל, או לפחות כך נראה לי, כמעט מוריד את החלק העליון של הטרנינג.
מתחילות לרוץ לי מחשבות בראש, אולי כדאי לצרוח או לברוח. אני מרגישה משותקת, אני לא יכולה להזיז שריר בגוף. פחד קיומי חייתי שולט בי עכשיו, אני לא מסוגלת אפילו להסיט את המבט לנקודה אחרת. אני מפחדת כל כך, פחד אולי לא רציונלי או מוגזם. המון פעמים אמרו לי שאני מגזימה אז למדתי גם אני להגיד את זה לעצמי, את סתם מגזימה לא יקרה כלום הוא לא יעשה לך שום דבר. הבחור עדיין נמצא כחצי מטר ממני, עדיין צועק עלי, אני עדיין לא מבינה ועדיין יושבת שם קפואה. הלוואי שיתרחק או שמישהו יבוא.
בסוף הוא כנראה מתייאש ממני ומתחיל להתרחק, הולך ממני לאט וממשיך לשלוח מבטים אחורה ולצעוק לעברי משפטים. כשהוא נעלם בסיבוב אני חוזרת לנשום, קולטת רק עכשיו שבקושי העזתי לקחת אוויר בדקות האחרונות. האוטובוס מגיע ואני מתיישבת ופורצת בבכי של הקלה ותסכול. מיד מתעשתת ועוצרת את עצמי, הרי בעצם לא קרה כלום. אבל השאריות של הפחד עוד מלוות אותי והלב שלי דופק חזק. מנסה להרגיע את עצמי, עד הפעם הבאה.
השבוע נתקלתי שוב בסרטון הזה של בחורה שהולכת עשר שעות ברחובות ניו יורק ומטרידים אותה יותר ממאה פעמים, זה בלי לספור את אלה שהטרידו בלי להגיד כלום. אני רואה את זה ומרגישה אליה אמפתיה עצומה, בא לי לסוע לשם לתת לה חיבוק ולחזור. כמו כל דבר שהופך לויראלי, פתאום כולם מדברים על זה. אבל הרי זה היה כאן כל הזמן וכולנו עוברות את זה כל יום, לפעמים יותר מפעם ביום. אבל עכשיו זה נהפך לעניין כי מישהי אמיצה החליטה לעשות מעשה.
הסיפור שלי קרה כבר לפני כמעט חודשיים, אבל לא מפסיק להטריד אותי. הסיפור הזה הוא לא רק שלי, הפחד לא שייך רק לי ואני אחווה אותו עוד לפחות כמה פעמים במהלך חיי, יחד עם מיליארדי נשים שנקלעות לסיטואציות כאלה כל הזמן. אני יודעת שיש מקומות שאני לא יכולה ללכת אליהם לבד, דברים שאסור לי להגיד או פעולות יומיומיות שהופכות למורכבות יותר רק בגלל שנולדתי כזאת.
אישה.
// לי לזר