היא בעבודה. הוא חזר הביתה. היא יודעת שהוא בבית, אז היא נשארת בעבודה.
כמעט כולם הלכו הביתה, לא לפני ששאלו אותה מה עוד עושה פה? העיניים שלה תקועות עמוק במחשב ובקול מלא רצינות לא אמינה היא עונה להם ״אני חייבת לסיים כאן איזה משהו חשוב״. חשוב בתחת שלה. היא בכלל מסיימת לקרוא כתבה על איזה זמר מזרחי שהביא תינוק לעולם, יו איזה כיף תינוק, גם לה בא תינוק, אבל קודם שתיפטר מהתינוק שלה בבית. איך בא לה גבר-גבר כזה, אחד שיבין את הראש שלה, מצידה אפילו זמר מזרחי שישיר לה, "יש חשמל באוויר כשאת באה אליי", ויכניס אותה להריון, אוף מה היא חושבת על זה בכלל, די נמאס לה להיות כאן.
9rooms
עוד אחד עובר, זה המתנשא שמנסה לשחק אותה עממי. ״את, מותק? מה את עוד עושה כאן?״ שואל אותה. ׳מותק׳ הוא אומר לה, דביל, שימות כבר, שילך לאלף עזאזל, לא סובלת אותו. ״הכול בסדר?״, העלוב מתעניין. עלק מתעניין, שיעזוב אותה בשקט כי הכול ממש לא בסדר, יאללה שיעוף לאשתו ההריונית ולילד המופרע שלו וישחק איתם משפחה. דוחה. ברור לה שהוא רוצה להזדיין עם זאת מהחדר שמולו, ורק מחכה שתלך כבר הביתה. ״מה קרה? לא מחכים לך בבית?״ העלוב שואל-לוחץ, בועט אותה עם המילים שלו לעבר הדלת, היא נושפת. חזק. מתאפקת, כמה שמתאפקת שלא להטיח בו את כל מה שהוא מנסה להסתיר וכולם, אבל ממש כולם יודעים. מחייכת אליו חיוך של אחת שיודעת, חיוך שמכניס אותו ללחץ, ומביטה בו במבט חומל שאומר לו: איזה עלוב, למה נראה לך שאף אחד לא יודע? ולוקחת את התיק השחור-פרנזים שלה ועפה משם.
9rooms
היא בחנייה. מאחורי הרכב של ההוא שמחכה לה בבית. הוא בבית. היא בחנייה. האור בסלון דולק. היא מחכה שיתייאש וירד למטה. שייצא לחפש את עצמו. לא מתחשק לה לעלות ולראות אותו, חנוק לה בבית. יש לה פיפי, איזה זין, למה לא עשתה לפני שיצאה. חייבת פיפי דחוף. ולהתקלח מהסירחון של העבודה, עבודה מסריחה, נמאס לה ממנה, מה היא עושה שם בכלל? איך היא תורמת לעצמה? אפילו המשכורת שם לא משהו. לא באמת, במה היא תורמת לעולם? להיפך, היא רק מרמה לקוחות כל היום. מוכרת אשליות, אשליות שהתחילה להאמין להן בעצמה. איכס מגעילה.
19:22 היא נכנסת לפייסבוק להעביר את הזמן, איזה שיט מעלים שם, כל המשפטים האלה שמבטיחים לה שאם היא תדמיין חזק-חזק אז הכול יתגשם. 19:26 יוצאת מהפייסבוק נכנסת לוואטסאפ. רואה שהוא מחובר. עם מי הוא מי הוא מדבר? הוא לא מדבר. הוא נכנס לשם כדי שהיא תחשוב שהוא מדבר ותקנא קצת. שיהיה לה אכפת. לא אכפת לה. היא לא מקנאה. מדאיג אותה שהיא לא מקנאה.
די נשבר לה מהחארטה הזאת, החיים שלה בחראטה, כולה זיוף אחד גדול, חייבת משהו אמיתי, נמאס לחיות ככה. היא נשברת. ובוכה. בכי בלתי נשלט. לא, היא לא בדיכאון, סתם בשפל של עצמה. איזה פיפי יש לה, גוד דמט! אוף, רע לה כל כך, לוחץ לה בבטן התחתונה. בא לה לשנות, מתחשק לה להתעורר לחיים חדשים, נזכרת בסבתא שלה שנפטרה לא מזמן ומאז שנפטרה עולות בה מידי יום מחשבות, שואלת את עצמה מה סבתא הייתה אומרת לה במצב כזה? סבתא הייתה מלטפת לה בפנים ואומרת לה ״אה בינתי, לא טוב 'תאפקת, לא בריא לשמור פיפי, זה לעשות בעיות אחר כך, פיפי צריך לעשות״.
צודקת סבתא. היא לא מתאפקת. מה היא צריכה בעיות אחר כך.
// אירית בן חמו