לא קראתי את פרטי חוק הלאום, לא מרגיש צורך או סיבה. הבנתי את הטריק בגדול, זה חוק על כלום ושום דבר שבא לקבע מדיניות והחלטות שכבר היו קיימות מראשיתה של המדינה הזו. כפי שאני מבין את החוק הזה הוא ספין פוליטי שבא לסנוור את עיני הציבור ולגרור את כולנו למדמנה שבה אנחנו מטיחים רפש אחד בשני על צידוד או אי צידוד בחוק. בזמן שחברי הממשלה הזו לא מסוגלים להעביר אפילו משחק אחד של ״7 דקות בגן עדן" אחד עם השני, בזמן שאינתיפאדה וטרור משתוללים בירושלים, בזמן שאין תקציב, אי השיויון גדל והמחירים של הכל עולים, זה הזמן לריב על הגדרות של יותר יהודית או פחות דמוקרטית, אז תבינו לבד מה מטרתו האמיתית של החוק הזה.
גם את השיר של עמיר בניון לא שמעתי, קראתי את הציטוטים, ושמעתי איזה חצי בית. כולם כבר אמרו שזה לא שיר אלא טוקבק מזמר. צרורות של מילים שחלקן גזעניות שפשוט חוברו יחדיו עם מנגינה. שעמיר בניון טעה (או לא) בכך שהוציא את השיר הזה שהוא גזען (או לא) בכך שהוציא את השיר הזה ועוד ועוד.
עמיר בניון. מתוך ויקיפדיה
אבל לא על חוק הלאום או עמיר בניון רציתי לכתוב, הם שניהם מייצגים של משהו גדול יותר, שמחלחל עמוק עמוק בשנים האחרונות לכל פינה בחברה הישראלית. פחדנות. נא לא לבלבל עם פחד שהוא תגובה רגשית מובנת והגיונית לאיום חיצוני (אמיתי או מדומה). פחדנות, בשונה מפחד, כבר מקבלת אלמנטים פרנואידיים עם תחושת קורבנות הולכת וגוברת שמתודלקת במגלומניה.
חוק הלאום הופך את מדינת ישראל, מבחינתי, לילד מגודל וחסר ביטחון שמתעקש לעמוד על שולחן ולצעוק בקולי קולות "אני גדול וחזק ומפחיד", כאשר שאר ילדי הכיתה כבר במילא יודעים שהוא גדול וחזק, רק הוא לא שם לב… כי מה בעצם מבקש להגיד החוק הזה? הוא אומר דברים שכולנו יודעים, באמת צריך חוק שחוזר שוב פעם על הצהרת מגילת העצמאות שישראל היא מדינתו של העם היהודי? מישהו פספס את זה? לא שם לב לזה?! יותר משזה אומר על אופייה הרצוי של המדינה זה אומר על אופיו הפחדני של השלטון והעם הסר למרותו.
מגילת העצמאות. מתוך ויקיפדיה
רק אדם שכולם מכתירים אותו כגאון מוסיקלי, מי שמחבר ביצירתו בין מזרח למערב אך סובל מרגשי נחיתות ורדיפה יוציא בזה אחר זה שיר שמכתים מגזר שלם ואז שיר שבו הוא מתלונן על ההכתמה שנעשתה לו. רק מי שמפחד ממה יגידו או מה מותר לאנשים לשמוע ימהר אולי לפסול לחלוטין את הזמר על בחירה קלוקלת ודיעות חשוכות.
מתי זה קרה לנו? ממתי הישראליות נדבקה בפחדנות? בצורך העז הזה להשתין מקצה המקפצה כדי שכולם יראו. חוסר ביטחון שנובע מחוסר יכולת לקחת אחריות על החיים שלנו, על מה שקורה לנו ומסביבנו. התקרבנות הולכת וגוברת כי כל אספקט בחיים שלנו כאן עומד במקום, סובל מסטגנציה חמורה ולא רואים לאן הוא הולך, יהא טוב או רע. רק מי שלא בטוח בעצמו, במי הוא, מה מרכיביו, חוזקותיו וחולשותיו מרגיש צורך לשרטט את זה בכתב ולשאת את זה עמו ולתקנן את זה שוב פעם ושוב פעם. אלה אנחנו, נכון להיום. לא בטוחים במי אנחנו, על מה אנחנו מסכימים, מה מאחד בינינו (אם בכלל) ולאן אנחנו הולכים. צעד בכיוון הנכון יהיה (אולי) לרדת מהשולחן ולהפסיק לצעוק.
// אודי וולקוב