פרק 1: 10.11.2014
ערב לפני, אני עוד יושב וחושב על אותה חוויה שנאסרה עליי לפני כעשור. אז, כשכל כך רציתי לטוס לארה"ב ולקנות גיטרה, התחנונים של אמא שלי עוד עבדו עליי ובחרתי שלא לטוס לאותה ארץ ארורה. אבל כשהשעות עוברות וכל הצ'ק ליסט לטיסה מתמלא לאט אבל בטוח בסימני "וי", אני מבין שהפעם עשיתי את ההחלטה הנכונה.
השעה 01:00 בלילה. השעון המעורר מצלצל ואני מזנק מהמיטה ומתחיל להתלבש. יש עוד נסיעה קצרה לבינתחומי ומשם אנחנו נוסעים באוטובוס מאורגן לשדה.
באיחור קל מגיע האוטובוס והנה אנחנו כבר בדרך לשדה התעופה. זה מרגיש כמו כל טיול שנתי בתיכון בהתחלה: תחנות, מזוודות, מישהו שבודק שמות והחבר'ה ה"מאגניבים" שיושבים בסוף.
אבל משהו פה שונה. האוטובוס שונה, שקט פה, קשה לדעת עם השעה הסופר מוקדמת שוברת את כולם או שבעצם אנחנו מבינים שהטיול הזה הוא בעצם לא טיול בכלל.
הבידוק הביטחוני ארוך אבל לאחר זמן מה (ועזרתה של רוני האחות), אנחנו מגיעים לנחלתו של הישראלי המצוי: ה"דיוטי פרי" – שמעולם לא היה זול במיוחד אבל הוא מזמין כתמיד.
אלכוהול, סיגריות, תסחוב לי – אסחוב לך, "שווה להמיר פה לזלוטי?" ו"בוא תשאיר פה את הבקבוקים" ואנחנו כבר בבורדינג.
השעה 06:30 ואנחנו ממריאים לכיוון ורשה. מאז הצבא לא הצלחתי להירדם בתחבורה ציבורית. בהתחלה זה היה מבחירה, הרגשתי שזה לא מכובד ומבזה את המדים, וכשהייתי קצין זה בכלל הטריד אותי, ומאז, זה פשוט נהיה הרגל בעייתי שמותיר אותי ללא שעות שינה בכל פעם שאני עולה על אמצעי תחבורה כזה או אחר. כבר בצ'ק אין הדייל לא חסך ממני את שבטו וסיפר לי שהמקום שלי: "די רע סך הכל", והוא עוד לא ידע שאני אשב בין שתי גורילות (סליחה יוסי).
נוחתים בוורשה. אחרי שיוצאות המזוודות אנחנו מתחילים במסע כומתה לכיוון האוטובוס וכבר קונוטציות השואה על היהודים שהולכים בטור עם המטלטלים שלהם לכיוון הרציף עלתה בי והעסיקה אותי. התחנה הראשונה: שלב החיים, בית הקברות היהודי והעתיק של וורשה.
ליאור זגורי, המדריך האגדי שלנו מחלק את המסע לחיים דרך כל התהליך אותו עברו אותם נשמות מיוסרות ועד למותם הנורא במחנות ההשמדה.
זגורי הוא דמות כל כך חשובה במסע הזה עד שאני אקח צעד אחד אחורה ואסביר עליו מעט.
שבוע לפני המסע אני נכנס לאחד האולמות היותר גרועים בבינתחומי, טיפה באיחור, ומתחילות ההרצאות. בהרצאה האחרונה עולה עולה אדם צנום בעל חזות מרשימה, הוא בא יוקרתי, עם חליפה ומציג את עצמו כליאור זגורי. במפגש הבא הוא כבר הבטיח שכולנו נכיר אחד את השני, נהפוך למשפחה, נאהב להתחבק ובסוף כל פגישה איתו מאז הוא העניק לכל אחד מאיתנו חיבוק מיוחד שיזכר כ-"חיבורי" (חיבוק זגורי), אני מודה שכמו לרבים כמוני זה היה מוזר לקבל חיבוק כל כך גדול מאדם כל כך זר אבל היי, זורמים.
בחזרה לבית הקברות בוורשה.
זה מוזר שזהו החלק שקרוי "חיים" מתחיל בבית קברות אבל זה המקום הכי מונומנטלי ומנציח בוורשה. יש כאן קברים מפוארים ומעט מוזרים שמעידים על הכבוד של הקהילה הזאת בשנים שקדמו למלה"ע ה-2.
כאשר אנחנו מקבלים את ההפסקה הראשונה שלנו, מצטרף אליי טל, הזמר הרשמי שלנו במשלחת ואנחנו מתרגלים את "הליכה לקיסריה" של חנה סנש שאותו נשיר בא-קפלה בטקס הראשון למשלחת הזאת. הטקס מתרחש על קבר אחים בתוך בית הקברות והוא יפה, קטן ועמוק.
לאחר הטקס אנחנו כבר בנסיעה ארוכה של שש שעות לקרקוב. מדובר בנסיעה קשה, משעממת ומלאת בחילות. קצת אירוני לייחל לדברים רעים בעת מסע לפולין אבל מה לעשות שאני רגיש לנסיעות ובעיקר שהם מתארכות על פני רבע יממה.
אנחנו נוחתים בבית המלון ומתארגנים בחדרים לפני שיחת סיכום היום המפורסמת של זגורי שתלווה אותנו לאורך כל המסע. אחרי ארבע שעות של שיחה אנחנו משוחררים לחדרים. נגמר היום הראשון. המסע שלי לפולין רק החל.
// יואב שלזינגר