פוסט זה הוא המשך לפוסט הקודם, בו סיפרתי על חיי החדשים בלונדון, עיתון הפסיכדליה, חבורת המוזיקאים וכתיבה. מה חדש מאז? טוב, הכל.
הוזמנתי למסיבת הניו-יירס-איב של המוזיקאים והייתי גימיק מוזר ("הנה, הישראלית שסיפרנו עליה!"). לא התמזמזתי בחצות, תודה ששאלתם, היות והרווק היחיד בחדר הגיע לי למותניים. חתיכי (עליו סופר בפוסט הקודם) התגלה כתפוסי, לא משהו רציני, רק חמש שנים עם החברה. זה כנראה נשמט מזיכרונו כשסיפר על עצמו. גם זכרוני שלי נשמט במסיבה כששתיתי כל מה שראיתי, אולי גם נפט, מי יודע, ורקדתי כאילו העולם עיוור. המוזיקאים המשיכו להזמין אותי לבילוייהם (משום מה) וגיליתי שמדובר בסלבריטאים, אז הנה קצת מהמוזיקה שלהם:
כשהגעתי ללונדון הכרחתי את המשפחה להירשם למכון כושר, פקודה שאבא התחמק ממנה, הוא אשכרה נרדם בזמן ההרשמה והתעורר כשסיימנו. נייס מוב, אבא.
תמיד אהבתי ספורט, במיוחד מאז שהפסקתי לעשן וגיליתי שאפשר לנשום כעושים אותו. כשהגעתי למכון לראשונה, הוקסמתי מכל השריריים עם הקעקועים וכוח הרצון. זה היה המחזה היפה ביותר שראיתי מאז הגרסה הבריטית ל'מאמא מיה'. זרקתי את המגבת על הכתף, אספתי את השערות ונכנסתי בהילוך איטי. הם הסתכלו עלי, מוזיקת רקע, רוח; ואז הרגל שלי הסתבכה במכשיר לחיטוב הבטן. סטאש – נפלתי על הפרצוף. הם צחקו כמו שאף בריטי לא צחק אף פעם. שקלתי לחזור לשם עם בורקה.
פעם אחרת התאמנתי עם אמא, ומולנו השתולל בחור בספינינג. עורו היה שחור ובוהק, פניו משורטטות, ומסיבה לא ברורה הוא היה לבוש. אמרתי לאמא שזו לא בעיה לגייר בכפיה בימינו. התאמנתי קרוב אליו, פסיכיאטרים יגידו שקרוב מדי, והחלפנו מבטים. חבר'ה, זאת אהבה. לזה התכוונו ביאליק, שייקספיר, זוהר ארגוב. לבחור קוראים מיילס, אגב. והוא נורא מפחד ממני.
עוד מהמכון: פעם הלכתי למקלחת, עמדתי מול הדוש וחיכיתי שמשהו יקרה. לא יודעת, נניח, זרם של מים או משהו בסגנון. אפילו תה. "אקסקיוז מי?" צעקתי, "איך מפעילים את המים?", "הו!" קראה מישהי (הם תמיד אומרים "הו". הכל מפתיע בריטים), "את צריכה לזוז מול החיישן!". זה עבד, אך כשניסיתי להישטף מהסבון גיליתי שבכל פעם שאני מפסיקה לזוז – מה שקורה הרבה במקלחת, אם אתה לא רוקד סלסה – הזרם פוסק. החיישן ואני פיתחנו מערכת יחסים כדלקמן: נועה נשטפת, המים מפסיקים, נועה קופצת, המים חוזרים. אבל יודעים מתי אני זזה הרבה? כשאני מושיטה יד כדי להתעטף במגבת. בשלב הזה המים פרצו וכלאו אותי בפינה דקות ארוכות. חשדותיי התממשו – החיישן סכיזופרן. יצאתי מהתא במגבת רטובה והבחורות בהו בי. "הו".
באופן כללי, אני מאושרת כאן עם המשפחה. אנחנו מבלים יחד, אני מדברת על עצמי, הם רומזים לי להפסיק על ידי הטחת ראש קבוצתית בקיר; זמנים יפים. ומלבד המשפחה, בגלל שאני סקרנית ומרבה להסתובב לבד, אני פוגשת דמויות מעניינות. לא אוכל לספר על כולן, אבל הנה דוגמאות:
מי שמכיר את לונדון יודע שקמדן-טאון זה החלק המוזר של העיר. שם הכרתי בחור שעובד כקוסם בלילה וכמוכר ביום. כל סוחרי השוק מגיעים אליו ומבקשים שישמח אותם בקסמים, והוא מספר לי בסוד על אחד מהם שהוא אמן מבריק ועל אחר שיצא מהכלא. אנחנו נואמים אחד לשניה, אני מדברת נגד קונפורמיזם והוא מסביר למה קורט קוביין חי. בינתיים רק אני שכנעתי. אעדכן.
התיידדתי עם שתי מקומיות. מדהים לשמוע מפיהן איך זה לגדול בלונדון, כמה פטריות הן כבר ניסו בחטיבה, אילו תרופות יש לדיכאון שחוטפים ב'אוקספורד' ועוד. חוץ מזה, יש לי מול מי להתפאר בצבא ואת מי ללמד מי זו גל גדות.
אז מצד אחד אני גרה כאן כרגע, ומצד שני גומעת אטרקציות כתיירת. העניין הוא שהעיר כל כך מלאה בפעילויות שלמדתי שאין מה לנסות לתפוס הכל; במרוץ מול לונדון, אתה המפסיד.
הסוף.
נ.ב: בכל פעם שאני על ההליכון, אני מדמיינת שאני רודפת אחרי מיילס. אני יכולה לרוץ באולימפיאדה אם מיילס יברח ממני לאורך המסלול. מתוק שלי.
נ.ב-2: חלמתי שמיילס ואני רוכבים על חדי קרן. התעוררתי על אופני-כושר. קסום שלי.
הסוף. באמת.
//נועה גורן