חורף 2012.
יש רגעים שבהם מצב הרוח מושפע ממצב הרוח.
אני לא זוכר חורף קר כל כך, ואם היה חורף כזה הוא בטח דאג להיעלם ולפרוח מזכרוני. קר בחוץ וקר לי בלב. מזג האוויר בחוץ מקשה אפילו על הליכה יציבה ברחוב. מזג האוויר שבלב יציב כמו המפלס של נחל איילון.
יציב בקיץ, גואה בחורף, מציף.
לסן פרנסיסקו יש את גשר הזהב, לניו יורק יש את פסל החירות, לפריז יש את שער הזהב. כל מקום והמונומנטים שלו. חלקם נצחיים, חלקם ברי חלוף, חלקם אירועים רגעיים. לי יש אותך. קר לי בצל שלך. האהבה נגמרה, הכעסים כבר הפכו לתובנות, הזמן חלף, קיץ וחורף וקיץ וחורף, ועוד שני קיצים ועוד שני חורפים. השריפה שלנו פיזרה המון גרגירים ביער השרוף, זרעים של פחד. הזנחתי אותם ובשדה הבר העזוב שלנו גדלו עשבים שוטים, נביטות של עיוותים במרחב.
בשנתיים האחרונות אני משתדל להכניס הביתה אוכל בריא. טרי. אוכל בריא לנפש בריאה. העשבים השוטים שלנו מחייכים אליי, ירוקים ויפים כמו שרק אשליה אופטית יודעת להיות. במרחב המעוות הם בריאים. אומרים שמכונת הזמן מגיעה בעסקת-חבילה עם משקפיים ורודים. אם הייתי מוריד אותם בזמן הייתי מבחין בריקבון של העשבים האלה, אבל לא הורדתי, והתבשמתי בריחם הרענן והטעים כמו שרק תה של הרדוף נחלים יודע להיות. טעים ומורעל.
קבעתי איתך באמצע הסערה באספרסו בר שבאמצע השדה העזוב שלנו בפינה של דיזנגוף ובן גוריון. תמיד ידעתי שגם אם נקבע במשפט אחד שצריכים להיפגש בשדרה השביעית פינת רח' 34 בעשרים וחמישה ביוני בעוד שלושים ותשע שנים – שנינו נהיה שם בדיוק בשעה היעודה.
תמיד היית דייקן ולימדת אותי מהו שעון שוויצרי. לא אכזבת גם הפעם. יחד עקרנו את כל העשבים השוטים ובמקומם נטענו שתילים שלא זקוקים לטיפול מקיף, כאלו שלא יכזיבו גם אם אף אחד לא יבקר בגן שלנו בעשור הקרוב. כשנבקר בו הוא תמיד יהיה נקי ומסודר, אולי מעט מאובק, אבל תמיד אפשר לתזמן את הגעתנו לאחרי הגשם.
טוב לך במקום שאתה נמצא בו וטוב לי שטוב לך. יחד פינינו בשקיות רגועות את כל הפסולת שהצטברה שם במשך קרוב לחצי עשור. בלי לשפוט את הפסולת, בלי לתהות על משקלה, בלי לחטט בה. ניקינו כדי לנקות ולא כדי לבדוק מה עוד ניתן למצוא בפסולת. בתום שעתיים וחצי של נקיון חזרנו החוצה אל הסערה, אל הרוחות של 100 הקמ"ש, אל הגשם הזועף והזועם. לראשונה בחורף הזה התרגשתי מעט מהסערה שמסביבי, מצאתי אותה אפילו קצת סקסית.
בעידן הקדום ההוא המשותף של שנינו, בכל פעם שאחד מאיתנו היה נאלץ ללכת היינו נאחזים זה בזה צמודים ליד הדלת ולא מסוגלים לשחרר במשך דקות ארוכות. בעידן הנקי-ההוא-הזה חצינו את השדרה ועמדנו ליד האופנוע שלך, האפור, שחיפשתי בכל רמזור בחמש השנים האחרונות, מבלי לדעת שהאופנוע השחור ההוא פינה את מקומו לאפור החדש. התחבקנו, ובנקודת הזמן ההיא כשהחיבוק התארך בכמה שניות מהמקובל הרגשתי את סערת הרגשות שהתחוללה גם בך.
הדרך הביתה בסמטאות המוצפות של העיר גרמה לי להרגיש מעט טוב יותר, רענן יותר, נקי יותר, אבל הקור שבלב לא התפוגג והפשרת הקרחונים טרם החלה. הכיסופים אליך וההתמודדות האמיצה שלנו עם העיוותים במרחב הזמן הם כמו תה חם ומנחם, רק הפעם במקום הרדוף הנחלים הרעלן ההוא אפשר היה להתכרבל במרחבי הנענע והלואיזה, ואם אפשר אז גם חצי לימון וטיפת דבש.
//יובל אורן