חלק ניכר משעות היממה שלי מתבזבזות בנסיעה לעבודה. לפעמים ירושלים, לפעמים תל אביב. אם זה לא היה פוסט על פוגרום, הייתי מתעכבת על זה עוד שנייה. במהלך הנסיעות האלה מתרוצצות לי בראש להקות של מחשבות נודדות. מחשבות על הדרך שנשקפת מהחלון, על מה שאני קולטת מהרדיו, על שיחות טלפון של נוסעים שקולטות אותי בעל כורחי, ובעיקר על מה שאמרו לי אתמול או שלשום בשמינית שיחת טלפון שולית לחלוטין.
השבוע בדרך לירושלים, בין מחשבה על מיקום אסטרטגי בתחנת האוטובוס, לבין מחשבה על שר התחבורה, קפצה לי אחת על כתבה בחדשות 10. אייטם על הורים זועמים מפני שילדם הקט נשאל איך משפחתו מקבלת את השבת בבית. הפאנץ' החותם היה: "ומה עם בתים שלא מקבלים את השבת?!".
שוב נזכרתי בפער הזה שבין דתיים לחילונים. אני לא מתכוונת לפער בתפיסות העולם, אלא פשוט לתהום שהצד החילוני מעולם לא חש צורך מיוחד לחצות אל עבר הצד התרבותי הדתי/ חרדי.
מתוך visualphotos.com
בתכל'ס, מי לא "מקבל את השבת" בדרך כזו או אחרת? לוח השידורים משתנה, המבצעים בסופר, סופשבוע רגוע, שוק האיכרים, תל אביב בשישי בצהריים, ארוחת שישי…
שוב חשבתי על זה שאם לא הייתי נולדת למשפחה דתית, ספק אם הייתי יודעת משהו על העולם הזה. גם ככה אפשר לומר שאני חיה בעיקר בעולם תרבותי חילוני. וברור שאני יודעת עליו הרבה יותר מאשר שהוא יודע על עולמי הדתי.
איפה אפשר להיתקל בזה ביומיום חוץ מכתבה על ש"ס או ויכוחים על סופרים סגורים בשבת? מתי נכנס שיר "חסידי" לפלייליסט, למשל?
ואז אתמול, התעוררתי לבוקר של פוגרום בבית כנסת בירושלים. אנשים שומרי מצוות, עטופים בטליתות ותפילין ומתפללים.
מעבר להלם ולעצב, אני מהרהרת בכך שלא הרגו מישהו כי הוא היה חייל ב"צבא הכיבוש". לא פגעו במתנחלים שגרים מעבר לקו הירוק או בקו עימות כזה או אחר – לא שלזה יש הצדקה כמובן, אלא "מניע" אפשרי. במקרה הזה מישהו טרח להיכנס לשכונה חרדית ולרצוח יהודים מתפללים על עצם היותם יהודים.
לאורך היום הקשבתי בעיקר לגל"צ, התחנה הרגילה שלי. אבל כל היום לא הצלחתי להתנתק מהמחשבה שבתוך כל רצף המלל הזה, שדי חזר על עצמו אינספור פעמים, לא חשבו לתת מקום לזווית החרדית. כולם כל כך מלאים בעצמם שלא יכולים לתת כמה דקות שידור למישהו אחר- למי שכרגע נמצא במוקד ההתרחשות. מה בעצם אותם עיתונאים יודעים על העולם החרדי, שהוא שונה כל כך מהם? לא חסרים כלי תקשורת חרדיים בימינו. זה לא עידן ערוץ 7. יש תחנות רדיו מרכזיות, אתרי חדשות מרכזיים, אבל הם לא פרצו לתודעה, גם לא באירוע כזה.
יום של דיבורים על, ולא דיבורים עם. בלי תחושות.
מתוך visualphotos.com
כבר הרבה זמן שהתקשורת מאוהבת בעצמה. מדבררת את עצמה לדעת. מספקת דעות במקום ידיעות, פרשנויות על גבי הגיגים על גבי התנצחויות על גבי כלום.
אין לי מסקנות ואין לי תובנות. אני רק יודעת שכשאני במקרה שומעת שיר חסידי מאיפשהו, אני נזכרת שיש עולם תרבותי שלם בחוץ שלא מצליח להגיע אליי.
// בת אל מור