כמעט חצי שנה עברה מהיום בו התחלתי להיגמל מההתמכרות הכי גדולה של חיי – סיגריות. אמרתי הכי גדולה של חיי? התכוונתי הכי מוחשית או יותר נכון הכי מוגדרת. אין הרבה דברים שאני מכור אליהם. כלומר זה לפחות מה שחשבתי, כי יש לי התמכרות אחת גדולה שמלווה אותי באמת כל חיי – יופי.
לפני שנה כתבתי מכתב פקטיבי לבחורה ששברה לי את הלב. זה היה במסגרת משימת לימודים והמרצה שהחזירה לי הערות על הכתיבה זרקה לי גם ניתוחון אופי קטן שבהתחלה די הכחשתי. במכתב כתבתי לאותה בחורה "אני הלכתי אחרייך כמו שהילדים הלכו אחרי החלילן מהמלין – אבל את אפילו לא היית צריכה לנשוף בחליל שלך".
מעבר למטאפורה נורא יפה, מסתתרת לה תורת חיים. תורת החיים שלי. אני חושב שבימים אלה אני כבר מספיק בוגר כדי להבין / להודות בזה שבחורה יפה יכולה לגרום לי לעיוורון ובמקרים קיצוניים היא גם תיקח את העקרונות שלי ותרסק אותם כאילו היו מצות שמחליפות שקדי מרק בפסח. והיא אפילו לא תצטרך לעשות משהו, זה פשוט יקרה מעצמו.
כבר לא מכור
אני לא יכול להסביר כמה זה טרגי בשבילי. אני כל החיים חי בתחושה שאני תמיד רואה מעבר, שאני יודע לזהות אינטיליגנציה והומור ושגם לבררנות שלי יש גבול. אבל וואלה מסתבר שטעיתי. ברגע שהבחוץ כל-כך מושך אותי אז הבפנים הופך להיות לכמעט לא רלוונטי. אני לא מדבר על בחורות סתומות או כאלו שאי אפשר לדבר איתן, אבל אני כן אחפף את זה שהיא קצת אגואיסטית או נוירוטית או עושה ממני סמרטוט. וכן, שלוש הבנות האלה היו קיימות בחיי.
אגב, שזה לא ישתמע לא נכון. אני לא מחפש איזו דוגמנית פנים. למעשה אין לי ממש קווים מנחים או הגדרת יופי מסוימת. יש איזה מן קסם כזה שקורה כשאני נתקל בפנים שאני אוהב. זה כמעט כמו אהבה ממבט ראשון שכזה. בפעם הראשונה שזה קרה לי הייתי בכיתה ח' והיא הייתה בכלל מבית ספר אחר. אני זוכר שבעיניי רבים היא הייתה בכלל מן עוף מוזר ולא כזה יפה, אבל בשבילי היא הייתה הדבר הכי יפה שראיתי בחיי. היא תמיד תזכר כ-"הקראש הראשון שלי".
מותר לה
אני די מפחד עכשיו שמעולם לא באמת הרגשתי אהבה או כל רגש אחר, ושבפעם ההיא שחשתי שברון לב כמו שכתבתי במכתב הפקטיבי זה בעצם הייתה פגיעה באגו, שהדבר היפה הזה שאני כל-כך רוצה – לא רוצה אותי בחזרה או איך לעזאזל אני אמצא עכשיו עוד מישהי שתהיה שווה ביופייה? זה מלחיץ לחיות ככה. איך אני אמור למצוא מישהי אם כל מי שאי פעם היה בא לי עליה באמת, נכנסה תחת קטגוריה של התאהבות ביופי? עכשיו אני מבין למה לפעמים ויתרתי על דייטים סתמיים. פשוט ידעתי שאני לא נמשך לבחורה ספציפית אז אין לי ממש טעם להיפגש איתה.
אני נשאר חסר תשובות ודי חסר אונים. אין לי כל-כך מה לעשות עם זה ואיך לשנות את זה. אבל אולי השאלה היא בכלל אם אני רוצה לשנות את זה. כשכתבתי לחבר על ההתמכרות הזאת, הוא הגיב לי ב-"מזל שאין מכון גמילה לזה". אני לא יודע אם זה מזל או חבל, אבל עד שתהיה לי תשובה אני בינתיים נשאר מכור ליופי.