אלפיים וארבע עשרה שנים מאז התייחסותנו למוטיב הזמן בעלילה, והחשיבות לדברים גשמיים הפכה שולית וזניחה. קליק.
אני יכול להיות הכל. הכל. הגדרות הן עניין אמורפי. העידן המודרני ערער על כל מוסכמות באשר היא. קליק. אני שוכב על הספה הצהובה שלי, ואני בכלל אוהד הפועל. המסך מרצד מול עיני, ומאחוריו מסך שמרצד מול עיני. לצידי מונח מסך שמרצד מול עיני. אמצעי תקשורת ממוסכים הופכים את המטרים הרבועים שסביבי לחדר מלחמה קטן, ואני? אני לוחם בכלל במילה הכתובה. קליק.
חישובים אינסופיים של גאוגרפיה שעבר זמנה. מאבד שעה, מרוויח שעה. פגישות ברומו של עולם מבעד למעטה הטריינינג, לוחם בחירוף נפש וניצב במאוזן אל מול תנור חימום. גיבור גדול שכמותי. אלפיים וארבע עשרה שנות גבורה ואומץ תמו להן, ועידן הסינגליות מוגדר בעת האחרונה גם בהעברת רוב שעות היום באותו ריבוע קטן שמחיר שכירותו מאמיר-שחקים. קליק.
לכל מקום אני יכול להגיע בטיסה ישירה דרך הספה הצהובה שלי. לטייל בעולם, להקשיב, ללמוד. הכל קרוב, והכל במרחק. קליק. כל דבר בעולם הממוסך הזה מייחד את עצמו דרך השיוך לקולקטיב, ובדיוק כשם שאני יכול להיות סינגל בתוך קופסתי, כך גם צמחו להן היכולות שלי להרחיב את אופקיי והגבולות שאני מכיר. פנקס הטלפונים האישי הכה-פופולרי בשנות השמונים ובימי מתושלח אחרים פינה את מקומו לרשת החברתית, חסרת השיוך הגאוגרפי והממותגת באופן אישי בקשר ישיר אל הספה הצהובה. קליק.
רומנטיקה שמצריכה מכל אחד מאיתנו להיות לוחם-מילים, ובעידן הדיגיטלי לאצבעות שלנו תפקיד אחר לחלוטין כששדה הקרב מתרחש בשכיבה על הספה הצהובה מול צוות המסכים. המילה המוקלדת תמיד תהיה שקולה ומוקפדת יותר מאחיותיה שנאמרות בעל פה, ועוצמתה משתנית במסעה מהמוח אל קצות האצבעות. חוויית המגע של הפלסטיק השחור, הקוביות הקטנות והאותיות שעליהן. קליק.
בוחר את המסך הפייבוריט שלי מבין הצבא הקטן שלרשותי, והפנים שלך מחייכות אליי, משדרות לי חום קפוא, וגם מערכת היחסים שבינינו כבר מתקיימת מעל הגלים הקוסמיים שמחברים בחוטים וירטואליים בין קופסא לקופסא. קופסת הקוטג' הדמיונית שלי כאן, במשעולי רחוב בן יהודה, ושלך אי שם, במקום איזוטרי כלשהו, בכוכב לכת שעוד לא גיליתי. ואנחנו, שנינו, כל אחד לעצמו, רק המזל שיחק לנו, ויש בינינו. קליק.
בתוך כל הכאוס הזה נעים לי לפעמים להיזכר שבסופו של דבר, מאחורי כל צבא המסכים והספות הצהובות, כולנו אנשים, ולא יצורים ביוניים. ויש לנו צרכים בסיסיים שאמנם יכולים להתקיים גם ממקום מרבצנו, אבל חלקם ישארו קלאסיים ואין להם תחליף רוחני. בעוד מראה עיניים וקולות ניתנים להקפאה במנות קצובות וצריכה בשעת הרצויה, לטעם ולריח אין תוקף ומוטיב הזמן לא חל עליהם. בסוף כל משפט מפוצץ של לוחם-מילים על העידן המודרני ויחסינו עם העתיד מסתתרת פיתה מהבילה שהרגע הוצאתי מהמיקרוגל, שוקולד השחר, הגרעפס המסורתי, ושינת צהריים שהבטן שלי מבטיחה לעצמה ומקפידה לקיים. זה כנראה לא ישתנה לעולם. קליק.
//יובל אורן