מהרגע שפגשתי אותו עד לרגע זה ממש, אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליו. נתקעתי. ואני שונאת את עצמי על זה. נכון שאני לא מאמינה בלהתפשר, אבל יש גבול בין לא להתפשר לבין להיתקע, ואני מרגישה שאני מאוד קרובה לעבור אותו. אז בסדר, מאוד רציתי אותו, הייתי בטוחה שהוא כל מה שחלמתי שהגבר שלי יהיה – גבוה, יפה תואר, חכם, רגיש, בעל עבר דומה במעט לשלי, מודע מאוד וסקס מ-ד-ה-י-ם. רציתי אותו נורא, ולא הייתי מוכנה להתפשר – הכרזתי בקולי קולות – "יום אחד, הוא יהיה שלי".
אבל אחרי חצי שנה של טלטולים נפשיים ורגשיים אני מרגישה תקועה. כשאני מספרת לחברים עליו, הם תמיד מזהירים אותי "תיזהרי שלא תתקעי עליו עכשיו שנים". אני עונה בנונשלנטיות "מה פתאום, נראה לך!", ואז אני נזכרת בחברות שלי – ההיא שהייתה תקועה על גבר שנתיים ש"לא היה מוכן לקשר" ואחרי ששפכה בפניו את ליבה, הלך ומצא חברה אחרת תוך שבועיים. או ההיא שיצאה איתו, לא הסתדר הם רק מזדיינים כבר שנה והיא רק מחכה ליום שהוא יבין איזה טעות הוא עשה ויתחתן איתה. אבל בינתיים, כלום לא קורה.
יש עוד הרבה סיפורים, שנמשכים שנים על גבי שנים, על בחורות שנתקעו. כי אנחנו עקשניות, כי אנחנו נשים יפות וחזקות שיודעות מה אנחנו רוצות. אבל אני לא רוצה לעבור מ"רוצה, אעשה הכל ולא מוכנה לוותר עליו" ל"אובססיבית חיה בסרט בעולם משלה". הרי כולנו חווינו אובססיה זו או אחרת במהלך חיינו. אולי ללהקה מסוימת (אוהב את טייק דאט לנצח) או לגבר שידענו שחייב להיות שלנו, אבל הוא פשוט לא רצה.
אז מתי יודעים שזה עובר את הגבול? כשאנחנו מתחילות לאבד את שפיותינו ונכנסות לאזור האפל והקודר של אובססיה? מדובר פה במכשול לא קטן אבל אני מאמינה שאני מספיק חזקה בשביל לא איפול לשם עם ההוא. זה לא קשור לחכמה, אלו הם ההורמונים אשר משתלטים לנו על המוח והופכים אותנו למכורות. אנחנו מתמכרות אליהם, לחשיבה עליהם, לפנטזיות וסיפורים שאנחנו בונות בראש עליהם. זו כנראה ההתמכרות שהכי קשה לנצח. כי לא מדובר במשהו חומרי שאפשר להימנע ממנו (סיגריות), או מקום שאפשר לא ללכת אליו (בר) או אפילו בן אדם שאפשר פשוט להימנע מלראות. זו התמכרות בתוך בראש שלנו. וזה הסוג הכי מסוכן.
רק לנו יש את הכוח והיכולת לצאת מזה בחתיכה אחת. אז אני משכנעת את עצמי שזה לא זה. לקחתי צעד אחורה, מחקתי את המספר שלו מהפלאפון, מחקתי אותו מהפייסבוק, ואני עכשיו עובדת על למחוק אותו גם מהראש שלי. כל יום עוד קצת. בכל רגע שצצה מחשבה עליו, אני מיד עוברת להתעסק במשהו אחר, אני לא הולכת למקומות שאני יודעת שאני אראה אותו שם ואני לא שולחת לו הודעות שיכורות באמצע הלילה, כי כולנו יודעים לאן זה מוביל (לא שזה לא קרה בעבר).
כמו כל דבר בחיים, הכוח נמצא בידיים שלי. אני יכולה לבחור אם להמשיך את האובססיה הזו, להמשיך לשכנע את עצמי שהוא האחד, שעליו אני צריכה להילחם, שאיתו אני אמורה לחיות יחד לנצח נצחים. או לקבל את גורלי המר, שכנראה אנחנו לא נועדנו להיות, להפסיק להתעסק בו 24 שעות ביממה ולהמשיך הלאה. אני מאחלת לעצמי שאצליח, ואני מאחלת לו שאם פתאום ייפול לא האסימון והוא יבין כמה אני מדהימה ושהוא לא רוצה לוותר עליי וחייב להיות איתי – שיבין שהוא צריך להוכיח את עצמו מחדש, כי אני ממנו נגמלת.
נ.ב – גם הפוסט הזה בלשון נקבה אך בהחלט מדבר גם למין הזכרי
// נטלי להב