לכל דבר יש תחליף. עצוב, אבל כנראה שזה ככה. אחרי כל שקית זבל שתתמלא תגיע מיד אחת חדשה. כל חיוך שחייכת איתי תחייך כבר איתה. בכזאת קלות מוציאים דבר אחר. כאילו כל בנאדם שהיה בחייך שלך הוא כמו מגבון חד פעמי כזה, שמנגבים, מנגבים ובסוף הוא סופג את כל החננה הירוקה.
כל פחד, כל דמעה, כל דמעה כבר לא שלי, אלא שלה. אין שום ערך לדברים ברגע שהסתיימו. נגמר. היה. פיניטו. כל דבר שמתרוקן מתמלא בחזרה במן מחזוריות כזאת. מתרוקן ומתמלא, מתרוקן ומתמלא. אולי מישהו למעלה הוא כמו ספק כזה, דואג לנו להספקה חדשה כשהישנה כבר לא טובה לנו.
דואג לקילו וחצי אכזבות חדשות, 100 גרם אהבות הוא מבטיח שיהיו מתוקות אבל אי אפשר לדעת תמיד תצא לך אחת חמוצה. אולי הוא מחלק שקיות הפתעה כאלה, אותן שקיות שלהן היינו מחכים בכיליון עיניים בימי הולדת. היינו רצים כדי לחטוף שקית אחת במהירות- מחכים לראות מהו השלל.
כל דבר שמתרוקן מתמלא בחזרה במן מחזוריות כזאת
כך אנחנו, כאילו שלא עברו 20 שנים מאז. מחזיקים את השקית, ומתפתים כמו ילד קטן שלא יודע לדחות סיפוקים, מתרגשים, חוששים, קורעים את הניילון בפראות ולפעמים מגלים שהדברים לא כפי שחשבת שהם.
מה עוד על המדף? הבוס הגדול משווק לנו כאב הכי חד שיש בשוק? עם חמישה להבים, שחד וחלק יעשה את העבודה, כך הוא לפחות מבטיח. אולי… אשלייה חדשה? תקווה, ציפיות מכותנה ושאר ירקות בשני שקלים ותשעים אגורות. כולנו מסתובבים בחנות אחת גדולה מחפשים את השקית הזאת שבאמת תכיל בה את הדבר האמיתי (עם פתק החלפה כמובן).
// נועה דורון