לפני יותר משנה יצאתי עם מישהי, זה לא ממש חשוב מי זו או איך הייתה הדייט (מזעזע), היא פשוט תשמש כדמות שדרכה אני אני אוכל לפתוח את הפוסט הזה בצורה קצת יותר "חלקה". כבר בשתי שיחות מקדימות שניהלנו בטלפון הבנתי שזה כנראה לא ילך, אבל בכל זאת קבענו להיפגש, מאחר ומצאתי את הבחורה די מצודדת ורציתי לתת צ'אנס. היא הייתה שונה ממני, יותר מדי שונה: מאוד מחושבת, יודעת מה היא רוצה וכן, אין לי מילה יותר טובה לתאר את זה: סאחית as hell.
לקראת סוף הדייט, שכבר הבנתי שזה לא הולך לשום מקום מעניין או עם פוטנציאל להמשכיות, הרשיתי לעצמי להדליק סיגריה מולה. דבר שנמנעתי ממנו עד עתה מתוך הרגשה והבנה שהיא לא תעריך את ההרגל המעושן שלי. כמובן שצדקתי, היא הסתכלה עלי במבט מעורב של חלחלה ותדהמה, "אתה מעשן?!", הנהנתי בחיוב. הבחורה עברה ממוד של "עכשיו בכלל אין סיכוי" למצב של "אולי, אבל אוכל להציל את הנשמה האומללה הזו מידם הארוכה של הסרטן ונפחת הריאות".
"אף פעם לא הבנתי את זה…", היא החלה במונולוג, "למה שתאמץ הרגל שאתה יודע שלא נותן לך כלום אלא רק מזיק לך?". לא עניתי, הסתכלתי עליה במן מבט מלא חמלה וחשבתי לעצמי, "גברת, לא רק שאת לא מבינה אותי, זה מילא, את גם לא מבינה פרט סופר מהותי על האדם ועולמו". הדבר הזה, גבירותי ורבותי (תופים בבקשה) הוא הנטייה (או היצר) להרס עצמי. הוא מגיע כמובן בשלל צבעים וצורות, אבל דוגר אצל כולנו. מי שלא חווה, מרגיש אותו, הולך איתו לעיתים יד ביד, לדעתי לא מבין חלק עצום מהחוויה האנושית.
ביהדות זה יצר הרע, בנצרות השד, תקראו לו איך שאתם רוצים, זה לא משנה, כי כמאמר בדיחת הקרש, הוא בא לבד גם אם לא תזמנו אותו. יש כאלה שאצלם יצר ההרס מופנה החוצה, אני לא בטוח אם זה עדיף או לא, אבל זה בטוח בא עם כל מיני השלכות לא פחות בעייתיות. לי ולשכמותי, הוא חופר תמיד פנימה. משדל אותי לעשן, לשתות, להתעצל, לאכול לא בריא וכו'. בקצה הספקטרום שלו הוא כבר גורם להפרעות שלא כאן המקום לדבר עליהן.
צ'רלס בוקובסקי, אדם שידע דבר או שניים על הרס עצמי, כתב פעם "כי ישנם אנשים שלעולם לא משתגעים, אילו חיים אומללים הם בוודאי מנהלים" (תרגום קלוקל, אבל זה מה יש). וכך בדיוק הרגשתי כלפי אותה בחורה, חוסר ההבנה של למה אני מעשן, מאיזה צורך פנימי (והרסני כמובן) עמוק זה נובע והתדהמה שבדבר, הכה אותי חזרה בתדהמה. האם באמת ישנם בני אדם שמסתובבים על הכדור הזה מבלי להרגיש את הדחף הזה, אפילו לקצת, אפילו לשנייה? קשה לי להאמין. ואם הם כן, מסתובבים בינינו כאנשים רגילים, אז דעו לכם, שהם המוזרים, הם הלא נורמלים. הם, כמאמר האדמו"ר בוקובסקי, האומללים האמיתיים.
אין לי מושג מה קרה עם אותה בחורה מאז, וזה גם לא משנה, היא נתנה לי את ההשראה לפוסט הזה ולמחשבה העמוקה שמאחוריו ועל כך אני אהיה אסיר תודה לה לעולמים. ואליכם אני פונה עכשיו: אחי ואחיותיי שמבינים על מה אני מדבר, שהרגישו ומרגישים את מה שניסיתי לתאר במילים, אתם השבט שלי!
אתם אלו שמבינים, שבמאבק עם ההרס טמון אחד הדברים המופלאים ביותר בחוויה האנושית לסוגיה.
// אודי וולקוב