מבגדד באהבה

העולם היה הרבה יותר קל אם הלאום שלנו היה קולנוע, אולי ככה הייתי זוכה לסגור מעגל ולהקרין את הסרט שלי שאחרי סבב בחו"ל ובארץ הוא יזכה להגיע לפסטיבל הסרטים הבינלאומי בבגדד. אבל מה באמת חשבתי לעצמי כששלחתי מייל למארגנים?

"מארגנים עיראקים יקרים,

העולם היה הרבה יותר קל אם היינו עסוקים כל הזמן בלראות סרטים. סרטים מביאים אותנו להתפכחות הכי טובה שיש. אחרי הצפייה בסרט המופלא "מפריח היונים", בבימוי ניסים דיין - שאתם לא מכירים אותו ואת הספר עליו הוא מתבסס וחבל, המספר את סיפורה של הקהילה היהודית בבגדד לפני העלייה לישראל, הבנתי שזה הסיפור של סבי וסבתי. סיפור שלאורך כל נעורי והתבגרותי לא שמעתי. לא כי לא רציתי, אלא כי לא חשבתי שיש מה לשמוע. מישהו אי פעם סיפר לנו נרטיב אחר על אותם היהודים שעלו לארץ ישראל מארצות ערב?

העולם היה הרבה יותר קל אם הייתי מבינה איפה יש את הסמבוסקים שסבתא שלי אהבה באור יהודה. תמיד כשאני וחברי למשרד בפגישת עבודה עם אחד מהלקוחות שמשרדו שוכן באזור, אני מנסה לשחק אותה מבינת עניין בשורשים העיראקים שלי: "אור יהודה? וואי, כאילו אנחנו בבגדד! אתם לא מבינים איזה סמבוסק עיראקי יש כאן, בואו נאכל משהו עממי וטוב מבית סבתא…"

אני רוצה לבקש סליחה מסבא וסבתא שלי על זה שחשבתי שאם הם לא היו בשואה אז היה להם קל. אני רוצה לבקש סליחה על זה שאני מפחדת מהצד האשכנזי שלי שבטח כועס עלי מלמעלה על זה. אני רוצה לבקש סליחה שבמשך כל השנים לקחתי את העלייה שלהם ארצה כמובן מאליו. משהו בתמונות הישנות, בסיפורים הישנים הרגיש לי טוב מדיי לעומת הצד האשכנזי שלי.

היה להם קשה. קשה מאוד, אבל הם ידעו להיות עיראקים לתפארת עיראק ולתפארת מדינת ישראל.

רק אחרי כמעט 30 שנה אני מתחילה ללמוד על העלייה העיראקית. על האוכל, על השירים, על המנהגים, על השפה, נזכרת בערגה בפעמים בהם היו מראים לי סרטים בערבית כשהייתי קטנה.

כל הזיכרונות חלחלו אלי וכעת זה מתפרץ החוצה. אני לא יודעת אם אני אוכל לעשות טיול שורשים לבגדד, לשבת על גדות נהר החידקל ולהרהר על קיומי בעולם, לבקר בחצר ביתם הישנה שבסמטאות בגדד… אבל אם הסרט שלי יוקרן על אדמת עיראק זאת תהיה עבורי סגירת מעגל. אגב השחקן הראשי בסרט שלי הוא להיט אצלכם בארצות ערב והוכרז כסמל סקס על שער פנאי פלוס בשנת 2012"

כמובן שהמייל שלי לא עזר. זה באמת קצת מפחיד לקבל מיילים מישראל בימים טרופים אלו (שלא נדבר על סרטים מישראל) , ומה אכפת להם מהחשבון נפש שלי ומי מככב על השערים של פנאי פלוס. זה לא מעניין אותם גם לא עצם העובדה ששם, בעיראק, נעוצים השורשים התרבותיים שלי.

תמיד תהיה לי את אור יהודה שמה יש את הסמבוסקים שסבתא שלי אהבה במיוחד , טרם מצאתי את המקום אבל יום אחד זה יקרה. וזה יהיה טעים ומשמין מרוב נוסטלגיה כי עם כל הכבוד לעלייה הראשונה, השניה, השלישית והרצל שחלם שישראל תהיה ארץ אירופאית מערבית לשפת הים התיכון – אנחנו עדיין במידל איסט ואסור לנו לשכוח את זה.

// טל גרייטמן