ילדונת

הוא קורא לי ילדה בעודו מפתל קצוות שיער שלי סביב האצבעות שלו, אני מביטה בעיניים החומות שלו. אנחנו יושבים על מיטת יחיד בדירת הסטודנטים שלו.
"העניין הוא כזה", אני מסתכלת עליו עם עיניים בורקות, וחיוך קטן. הוא אוהב את החיוכים שלי, או לפחות זה מה שהוא לחש לי בפעם האחרונה שיצאנו לשתות. הוא טוען שאני לא מחייכת מספיק, אז בשבילו וגם בשבילי אני משתדלת לחייך יותר.
"את יותר מדי להוטה, זו מילה זקנה, אבל אני לא מסוגל לחשוב על מילה אחרת, את יותר מדי רוצה, את לא מפחדת להראות שאת רוצה, שכמה מצחיק והזוי זה נשמע, זה ממש מוריד".
אני משפילה מבט, מסתכלת על הדוגמא שעל המצעים, היא מקושקשת בגווני כחול שונים.
"תקשיבי, את יודעת שאני לטובתך, נכון?"
"כן" אני מוציאה בלחש, אני רוצה להגיד חזק יותר, אבל הקול שלי בוגד בי.
הוא צוחק, ואני תוהה אם זה עליי, על הסיטואציה או על משהו אחר.

אני מסתכלת עליו, מעלה את המבט מול החזה החשוף שלו, מרפרפת על הקעקוע ומשם אל השפתיים הסדוקות שלו ונשארת שם, טריטוריה בטוחה.
"על מה את חושבת?"
"אני חושבת שאני קצת מפגרת שבאתי אליך"
"את רוצה להגיד שלא נהנת?" החיוך שלו מתעקל, כשהוא מחייך גם העיניים שלו מחייכות.
אני שונאת אותו על זה שהוא גורם אפילו ללישון בכפיות להישמע מלוכלך, ואולי בעצם כפיות זה יותר אינטימי מכל דבר אחר.
"נהנתי, אבל זה כמו התמכרות. אתה עושה לי טוב, אבל גם עושה לי רע, אתה תוקע אותי במקום בלי יכולת להתקדם"
"את כל כך דרמטית" הוא נאנח בדרמטיות מוגזמת.
זה משחרר ממני את הצחוק החזק שלי.
אני חובטת בו בעדינות והוא תופס אותי ומצמיד אותי אליו, אני מתמסרת לשנייה ואז הודפת אותו.
"מה את כל כך רצינית?"
אנחנו כה קרובים וכה רחוקים ואני נזכרת שפעם אמר לי משהו על רצונות שונים. ואני מבינה שהוא עדיין לא שם, שהוא עדיין לא מוכן, אני גם מבינה שהוא לעולם לא יהיה מוכן.
ההבנה הזו מעציבה אותי.
"ילדונת?" הוא שואל.
אני מבטיחה לעצמי שזו פעם אחרונה.
"תחבק אותי" אני מבקשת. מתחפרת כנגד החזה החשוף שלו.
אני שואפת לתוכי את הריח שלו. אני רוצה לזכור כל פרט, כל עצם, כל נשימה. רגע לפני שאני מחפשת מישהו שהמחשבה עליי בתור ילדה לא תעבור ולו לרגע במוחו.

מתוך 9 rooms

אני שוכבת ערה, מודעת לנשימותיו העולות ויורדות בקצב קבוע, מעידות על כך שהוא נרדם.
אני קמה משם, נחלצת מתחת הזרוע המחבקת שלו, אני מתיישבת על קצה המיטה, נכנסת למגפיים, בשקט אני משרבטת פתק קטןומשאירה לידו את המפתח שנתן לי לפני זמן כה רב.
אני יודעת שאם אני אשאיר את המפתח אצלי, אני עלולה להתפתות לחזור לשם שוב.
הוא מתרומם מהמיטה, מסתכל עליי "ילדה?"
אני מסתכלת עליו, תוהה מתי בפעם האחרונה הוא קרא לי בשם שלי. אני לא מצליחה להיזכר.
אני מחייכת אליו חיוך אחרון ויוצאת מהדלת.

//יסמין רמון