הכל פשוט מושלם. האוויר, מזג האוויר, הרעש של המים, הצבע של השמים. אפילו הרעש של סירת המנוע לא מצליח לעלות על רחש אדוות הנהר. אני מסתכלת על העצים ורואה בהם צורות כמו בעננים. הנה פילפילון והנה אמא שלו והאבא מאחוריהם נפרד לשלום. הנה שני ענקים מחפשים מערת קמח. הנה מכשפה טסה על מטאטא ומתחתיה דרקון. ופה, פה מעליהם. חד קרן. חד קרן צבעוני ויפה דוהר על הקשת.
הגעתי לפה במקרה, לשבת על שפת הנחל ולהסיח את דעתי מהצום. ובאמת שאני לא חושבת על הצום אלא יותר חושבת על עצמי. משקפת לעצמי את עצמי. אולי הייתי עושה את זה גם בארץ השנה, אולי לא. אבל אני פה, באורגון, USA. ופה פתאום הרגשתי שאני רוצה. לעשות. לנסות. פעם אחת. פעם ראשונה. ודווקא כשאני הכי רחוק.
אני רוצה להיות חלק ממשהו ולא לשבת ולהרגיש זרה גם אם כל הסממנים נראים מוכרים. להיות באותו זמן שבו מתרחשים הדברים שאני חלק מהם. ולא לראות תמונות של אוכל ששובר את הצום באמצע הצהרים כשכבר מתחיל להיות קשה.
תנצלי את הזמן. תחשבי על דברים אחרים. אני מנסה להצטרף לשיחות מסביבי אבל המוח כבר לא עובד משהו ללא מזון. בטח שלא באנגלית. מנסה למצוא מישהו להגיד לו על מה חשבתי בדיוק אבל רק אני פה. אני חושבת על אנשים שהייתי רוצה שיחלקו איתי את הרגע הזה. לחלקם יש פרצוף, את חלקם עוד לא פגשתי.
יום כיפור מפציר בי להתחיל דף חדש, נקי מול אלוהים. אני אומרת ׳להתחיל דף חדש מול עצמי׳. להתנצל על הדברים שעשיתי לעצמי. לסלוח. גם לאחרים. גם אם הם לא התנצלו. לשחרר. ולהיות מפוקסת באותה מידה. לעוף על כנפי הנוסטלגיה כאילו היו אווזי הבר ולהבין שזוהי רק נוסטלגיה והחיים האמתיים קורים בהווה. בשביל לחיות בהווה צריך לשאוף גם לעתיד. להתפתח. לצמוח. לסמן מטרות ולא לפחד לסמן אותן גבוה.
השעה כמעט שלוש, עברתי כבר יותר מחצי. אבל הרי לא צמים בשביל כל היום אלא בשביל השעה האחרונה של הערב שהיא הכי קשה ובה אני נמדדת. מול עצמי ובעיקר מול הקיבה שלי שהיא אישיות בפני עצמה.
יש גם משהו בלחגוג בחו"ל או אולי ביהדות ארה"ב באופן כללי, הצום או השבת או התפילה, לא הופכת אותך לדתי, אלא פשוט ליהודי. JUST JEWISH. כי זו המסורת. לא חייבים לשמור את כל המצוות כדי לשמור על המסורת. ומי קובע את המסורת. מי קובע כמה יהודי אתה. מיהו יהודי, כמו שכתב האדמו"ר יונתן גפן. במובן של גייפן. מה הוא קופץ?
לפעמים אני מפחדת להודות בדברים בפני עצמי וכשאני רחוק יש יותר שקט מסביב אז אני שומעת גם אם אני מודה בדברים בקול ענות חלושה. אני מתגעגעת. ברור. אבל כל עוד אני עושה דברים, מגלה נופים וצוברת חוויות, אני לא שמה לזה לב ורק רוצה עוד ועוד. ג'אנקית של הרפתקאות זה מה שאני.
אז בסדר. אני אחפש את האיזון. לא ללכת לצד ההפוך לחלוטין. למצוא את האמצע שלי. לדעת להישאר כשנעים לי, לקום כשקריר לי. לקחת נשימה עמוקה ולחזור אל השביל.
עוד שעה לצום. לא נשאר הרבה. נראה לי שעשיתי את זה. אני גאה בעצמי ויודעת שזה בא בזמן ובמקום הנכון. אני בכיוון הנכון. באמת מרגישה קצת יותר נקייה, קצת יותר מכוונת מטרה. ובעיקר, מאושרת.
// שירה פריגת