אני מאוד אוהבת את השעה לפני היציאה מהבית, פתאום יש משמעות ומטרה. אני מתכננת את הזמן שלי בקפידה כדי שאני אספיק לעשות הכל כמו שצריך. לבחור את הבגדים שבא לי ללבוש, להתאפר ככה שזה לא יצא מתאמץ מידי, לסדר את השיער ואז לוקחת כמה דקות להתפעל קצת מעצמי. אז זה נוחת עלי.
אני הולכת לצאת מהבית, איזה פחד. כל יציאה מהבית בתקופה האחרונה, לא משנה לאן ולא משנה עם מי מלווה בתחושת מועקה ובחילה, ככה זה כשסובלים מחרדות. לא משנה מה אני אגיד לעצמי ההתרגשות הופכת לחרדה והחרדה הופכת לפחד תהומי מבחינתי. עניין של חיים ומוות ועל זה אני צריכה להתגבר עכשיו. אני לוקחת נשימה עמוקה, בולעת את הרוק ומנסה לחשוב חיובי ולא תהומי. לא עניין הרה גורל אלא סתם עוד יציאה ואם לא יהיה כיף תמיד אפשר לחזור הביתה. אז מתחילות ההלקאות העצמיות.
"למה הכל כל כך קשה לך?", "למה את לא כמו כולם?", "למה את לא זוכרת איך להנות?" "ממה את בעצם מפחדת?" ממה אני מפחדת? באופן כללי מהחיים, אבל על זה אני לא רוצה לדבר עכשיו. אז אני מרגיעה את המחשבות בכל הדרכים שלמדתי ואני יודעת, הרי חמש שנים בטיפולים שונים נתנו לי איזה כלי אחד או שניים, לפעמים זה עוזר ולפעמים עוד יותר משלהב אותי. ליתר בטחון אני גם לוקחת איזה ווליום כדי לעזור קצת "לחשיבה החיובית" ושוב נשימות. הכי טוב כשאת בחרדה זה לנשום. באופן כללי טוב לנשום, זה מאוד עוזר לחיות.
היום יוצאים לפאב, אני ועוד שתי חברות, הן נורא תומכות וזה מעצבן אותי. לא יודעת למה זה מעצבן אותי שהן תומכות ובעדי כל כך. יכול להיות שזה מעצבן אותי כי אני כל כך קשה עם עצמי אז אני מצפה מהן לעשות את אותו הדבר. יש לי בחילה. מהרגע שהבנתי שעכשיו רק נותר לי לקום וללכת יש לי בחילה. אני מנסה לחשוב על כל הסיבות הכי טובות למה אני צריכה לבטל, אולי יש מחלה? אולי דלקת בשתן? אולי בכלל לא בא לי לצאת? אני אפילו לא מצליחה לשכנע את עצמי ועכשיו אני מבינה שהכי טוב זה להתמודד, גם אם זה מרגיש כמו הסוף שלי. למה אף אחד לא מבין אותי?
אנחנו ברכב, אני נוהגת. אני מנסה להישאר "קול" ולהגיד לעצמי בראש שזה בסדר לפחד ואני יכולה לצאת למרות שאני מפחדת ושתמיד אפשר לחזור אם רוצים. אבל צריך להתגבר, לצערי גם התת מודע שלי מבין שאני לא יכולה להתחבא כל החיים בבית. אז אני נוהגת ו"קול" וחושבת כל הזמן על סיבה לסובב את הרכב ולחזור הביתה, או על איפה אני יכולה להקיא. שני הדברים לא קרו.
אנחנו סוף סוף בפאב, לפי התחושה הפנימית שלי טיפסתי עכשיו על האוורסט, מצד אחד אני מתרגשת שהצלחתי מצד שני אני סובלת ברמות קשות. נהיה לי חם, חם לי ולא בא לי שכל האיפור שלי ינזל מהפנים שלי. עדיין מנסה להיות רגועה אבל מבפנים בא לי או לברוח או למות, כל אחת מהאופציות תתקבל בברכה.
משחקים סנוקר. זו הסחת דעת לכמה רגעים אבל אני עדיין סובלת. אני מבינה שאין מנוס ואני פשוט רוצה לחזור הביתה. כולם נורא גאים בי, אני נורא מאוכזבת שלא נהנתי ועדיין מנסה להרגע מהחרדה.
בשורה התחתונה, מתיש לעשות כיף ☺
// הילה לוי בר יותם