הבלוגרים שלנו פתחו בבית חומוסייה של צבר, שנתנה להם השראה לכתוב על דברים שעושים בחוץ אבל אפשר לעשות בבית
עם הקדמה ואבולוציית המין האנושי, אנחנו מגלים דרכים ביתיות לעשות דברים שפעם היינו עושים מחוצה לו.
למשל, עד היום אני זוכר את הרגעים הללו כמכוננים בקריירה הספורטיבית שלי.
הצהריים המוקדמות, משהו כמו 11 בבוקר. קרני השמש חודרות מהחלון של החדר הראשון אותו אני מכיר.
אני הקטן לובש מכנס ספורט קצר, חולצת טריקו מהחוג לכדורסל, ואפילו סרט הזעה לראש להשלמת הלוק. ב-11:23 בערך יצאתי במסע מכיוון מרכז המושבה הפסטורלית ברמת השרון לעבר שכונת מורשה. חציתי את הגשר, וכבר התחלתי לפרק את השעון, שעומד להפוך לפיקדון.
סיימתי את חציית הגשר, ואז עמדתי מולו. סופג את הילת ההדר שמקיפה אותו.
הגעתי למרכז הטניס על שם קנדה ברמת השרון.
באדיבות הפייסבוק של אילן אציל.
כאן בערך נגמרו הסיבות להשתמש במילים פומפוזיות. לאחר הפקדה של השעון בתמורה לקבלת מחבטים (הכל בהנחה שלא היו יותר מדי אנשים שהזמינו ושילמו מגרשים לשחק בהם – ולא יותר מדי עושים זאת באמצע השבוע ביולי בתחילת שנות ה-90), אצנו רצנו לנו לכיוון המגרש. מכאן והילך עשיתי הכל להוכיח שקואורדינציה היא ממני והלאה. פגיעה בכדור בתזוזה – כל תזוזה, לא ממש בא בחשבון. את הסרבים הייתי צריך להגיש סבתא סטייל מכף יד נייחת. נסיונות לפגוע בכדור שעף לעברי – ולא משנה אם היה זה במהירות של צב – נראו לרוב כמו נסיונות של בעלי משקפי ראיה לפגוע בכדור גולף כשכיסוי לעיניהם.
תעבירו הלאה עשר שנים. הנסיבות משתנות אך התוצאות דומות מאד. גם הפעם אני מתלבש בקפידה ובייראת קודש. שם עלי את הג'ינס שקניתי בחשמל 15, בעדינות ואומנות מושך ג'ל בשיערי ומכפתר את החולצה הלבנה/אדומה/שקר כלשהו תמיד הלכתי עם חולצת טריקו.
הפעם לא היה צריך לצעוד – כמעט תמיד היה מישהו שייקח אותי, ואם לא – לאבא היה רכב מהעבודה. הדלק עליו אבל צריך להחזיר את האוטו עד חמש וחצי כי אבא צריך לצלוח את ים סוף בשבת ברבע לשש.
וגם הפעם היינו חוצים שלל מהמורות ומכשולים בדרך – וגם הפעם הייתי מוצא את עצמי מסיים את המסע ומביט בעיניים קלות. הפעם לא היה מדובר במרכז טניס. לא ולא. הפעם היה מדובר בבקתת ענק הסמוכה לרפת, או משמאל ללול התרנגולות, או מימן לשדה הקישואים. הגעת ללכת/רוץ/חממה/הכנס שם מועדון אחר באיזור כפר ויתקין בואכה בורגתא פינת נורדיה.
למועדון הנ"ל אין שום קשר לכפר ויתקין (באדיבות דף הפייסבוק של הדלי)
ושוב, שלב ההכנות היה היחיד בו יכלתי לעשות רושם של מישהו שיודע מה הוא עושה.
זה לא שהייתי מהבישנים האלה שמגיעים למסיבה ואז נעמדים בצד וסופרים את הדקות עד שהם ילכו הביתה. בכלל, אף פעם אל תתנו לאנטיפטיות שלי לבלבל אתכם – אני לא ביישן. פשוט אין לי כח לדבר איתכם. בכל מקרה – לא עמדתי בצד. ממש לא, התמקמתי במרכז הרחבה ו…בואו נגיד שנתתי פייט לאיליין בכל הקשור לריקוד כושל.
זזתי, התנועעתי, אפילו הרגשתי את הקצב תופס אותי. ובכל זאת – היתה זו תחושה סובייקטיבית. במציאות נראיתי כאילו אני במהלכו של התקף אפילפטי.
סוף לפלאשבקים. אנחנו כאן ב-2014. ולמרבה הפלא – לא צריך יותר לעשות את כל אלו. אני בן ה-11, לו היה בנמצא היום, לא היה צריך ללכת עד למרכז הטניס (שגם ככה נמאס לו מילדים ומתישהו במהלך שנות ה-90 אסר את נוהל המחבטים תמורת שעונים). הייתי מחבר את הWII, אוחז את הרקטה בידי, ומפליא בבק הנד שלי אל מול היריב המפוקסל.
ואפשר גם להיות מריו או לואיג'י (באדיבות דף הפייסבוק של WII)
גם אני בן ה-21 לא היה צריך לחשוף חיילות ובנות נוער צעירות לזוועות שהן אני רוקד. אני בן ה-21 היה יכול להכניס את הדיסק של dance dance revolution ומפליא בצעדיו משל היה מייקל ג'קסון בתקופה בה שיערו, אפו, וצבע עורו היו המקוריים.
לפני כמה שנים אף אחד לא היה מדמיין שניתן לבצע את הדברים הללו בבית. הם נחשבו לדברים שניתן לעשות רק בחוץ.
החומוסיה הביתית של אורן.
גם חומוס הוא כזה. ייתכן שאתם, שקוראים אותי כרגע, חושבים שאי אפשר לשחזר את חווית החומוסיה בבית. ובכן – תנו לצבר להפתיע אתכם. תפתיעו את עצמכם. כי צבר עושים לחומוס את מה שWII עשו לריקודים, טניס, גולף ונגינה.
//אורן קורץ