הרעב הראשון שלי

שנה מהיום, לראשונה בחיי כותבת בלוג, לראשונה בחיי צמה ביום כיפור!

גדלתי במשפחה ליברלית, "עשה מה שטוב לך, תאמין או אל תאמין במה שמתחשק לך". מעולם לא ראיתי את הוריי צמים ביום הכיפורים ואני עצמי לא הבנתי למה אני צריכה להימנע מאוכל. בתוכי חשבתי שאם פגעתי במישהו אז כנראה שהגיע לו (מדובר פה בבחורה עם אגו העומד להתפוצץ מרוב שהוא נפוח) אבל למה לכל הרוחות הקיבה שלי צריכה לסבול?

אז מה קרה השנה? אני באמת לא יודעת. מצאתי את האמונה? לא נראה לי. חיפשתי אותה? כנראה שכן. שרשרת של אירועים מוזרים ומוזרים יותר הובילה אותי לקום ביום שישי בבוקר אחרי לילה של עבודה בבר ולהגיע לרכבת כדי לעשות כיפור אצל ההורים. מה קרה? הכל התחיל מבן משפחה קרוב לליבי שחש לא בטוב, התערערתי ממש, מהמקרים האלה שאתה נשאר בהם חזק, מעודד את כולם ואז ברגע אחד, עם הבנאדם הראשון ששואל "מה קרה?" פרץ של נהרות שוטף את שתי הלחיים ופשוט מסרב להפסיק. מצאתי את עצמי משתכנעת ברגעים קצרים ללכת לביקור אצל רבה (״רבנית״ היא אישתו של הרב). למחרת בבוקר כך היה. לבשתי את אחת השמלות הארוכות שלי שהחליפה את הג'ינס הקצרצר וגופיות המחשוף הקבועות והצטיידתי בשל לכיסוי הכתפיים. לאחר נסיעה לא ארוכה במיוחד ומחשבות שמתרוצצות במוחי ללא הרף מצאתי את עצמי בדירה קטנה, מוזנחת מול אישה מלאה וחביבה, עסוקה בבישולים לראש השנה עבור 100 איש- הרבה!

הרבה עמלה בבישולים, חתכה תפוחי אדמה ופתחה סירים, אחרי זמן שהרגיש לי כמו נצח ומבוכה של חילונית אמתית היא שאלה "מה קרה?". שפכתי את ליבי תוך ניסיון כושל להסתיר את הקול הרועד והדמעות המבצבצות בזוויות העיניים והיא מצידה שאלה שאלות על המשפחה ואם אנחנו שומרים שבת. שומרים, בטח שומרים, שומרים עליה עד תום שלא תברח ומנצלים כל רגע מהשבת להיות עם המשפחה, לעשות על האש ולנסוע לפיקניקים או סתם לשופינג (לא אמרתי לה את כל זה אל דאגה). היא לקחה איזה לוח עם ברכה עליו, שפכה שמן והתפללה. אני בהיתי המומה, מנסה לספוג רוחניות. היא אמרה לי שאני צריכה להפריש חלה ושכל שנה אישה צריכה לאפות לחם. מה לאפות לחם עכשיו? לכו תסבירו לה אתם שלא בריא לי שמרים. אז פשוט חייכתי, חיוך מבויש ושתקתי. היא נתנה לי את השמן בתוך כוס והסבירה לי את ההוראות, לא לפני שמרחתי חלק ממנו על ידיי ופניי. יצאתי מבולבלת אך לפחות דעתי קצת הוסחה וזה שיפר לי מעט את מצב הרוח.

מה שהיא אמרה

מאז אותו אירוע מצאתי את עצמי מבטיחה שאם יעזור איכשהו שאצום אז זה מה שאעשה. איך יכול לעזור לאדם אחר הצום שלי? סביר להניח שהוא לא יכול אבל מה כבר יש להפסיד?

מעולם לא עשיתי ארוחה מפסקת ולמזלי אימא שלי העמידה סירים כששמעה שאני מגיעה למושב. בבית הוריי גיליתי שגם אחותי הקטנה מתכוונת לצום לראשונה בחייה וכך מצאנו עצמנו שתי אחיות ושני הורים אוכלים יחד ארוחה מפסקת שבסופה שתי הבנות ימתינו 25 שעות עד הארוחה הבאה שלהן. 

אני חושבת שמה שהכי מלחיץ הוא לדעת שאי אפשר לאכול, שהארוחה הבאה תהיה בעוד יממה תמימה. הרגעים הקשים  ביותר היו בלילה. לראות סרט מבלי לאכול פופקורן עם אימא? עד שאני כבר בבית, לא לשתות כוס קפה?

להפתעתי עיניי נפקחו בשעה 14:05 בצהרים. הרעב לא כל כך נורא. אחרי הכל אני רגילה לקום בצהרים ולמשוך את הארוחה הראשונה רק ל16:00 אחה"צ. התיישבתי לי על הספה בסלון והחלטתי לכתוב בלוג לראשונה בחיי. 

עם הבלוג הזה התקבלתי ל"מזה וזה", מאז עברה שנה תמימה, הרבה השתנה חוץ מידיעה מוצקה אחת שלי לגבי החיים – להצטלם ליד הכותל או לצום לא עושה אף אחד לצדיק, קודם תהיו בני אדם.

צום קל וגמר חתימה טובה.

// אסתר גרינברג