הוא יושב מול המחשב ומביט באיזה נוסחה מתמטית לא ברורה. אני מסתכלת עליו מהמרפסת ומנסה להבין איך לעזאזאל התגלגלנו לפה. החולצה שלו נחה על הגוף שלי במין שלווה כזו שמזכירה לי ימים רגועים יותר. מידי פעם הוא מסתכל עליי, מחייך חיוך חצי ביישן חצי שובב שמזכיר לי שהוא לא באמת שלי. הוא רק לקצת, רק לעכשיו.
אני מסתובבת אל עבר החלון בקומה ראשונה ברחוב קטן, וחושבת לעצמי שזו הפעם הראשונה מזה הרבה זמן שאני לא שונאת את העיר הזאת. הוא קם מהכסא, ניגש לעברי וכורך את ידיו סביב המותניים שלי. אני מסתובבת, מתסכלת עליו ויכולה לראות את כל מה שהעיניים שלו רוצות לספר, וכנראה לא יספיקו לספר לי.
"אתה חתיך" אני אומרת.
"את מחמיאה לי?".
אני עדיין לא יודעת על מה מגיעות לו מחמאות אבל הייתי רוצה להחמיא לו על עוד הרבה דברים. הייתי רוצה להכיר את הנוסחאות שהוא מביט בהן, ולהביע את דעתי על התמונות שהוא מתכנן לתלות בדירה החדשה שלו, ולעלות איתו עוד מיליון פעמים במעלה רחוב הנביאים אל עבר הרחוב הקטן שלו. אני נזכרת איך עמדנו מחוץ לבית הכנסת הגדול, ואמרתי לו בחוסר צניעות משווע, שאסור לו להתאהב בי. הוא ענה "לאט לאט", ואז הוא נישק אותי. ובאותו הרגע לחשתי לעצמי את אותו הדבר.
הוא לוקח את הסיגריה מהיד שלי, מכבה אותה ומוביל אותי אל עבר המיטה שלו , מרים מעליו את השמיכה ומשחיל יד מתחת לחולצה שלי. הוא מלטף את קו התחתונים שלי, נוגע לא נוגע, אני מתכווצת, נאנחת, מתמסרת למגע שלו. הוא מחליק למטה, מלקק את קו התחתונים שלי, נוגע לא נוגע. אני תופסת את הראש שלו ומושכת אותו אליי, מסתכלת עמוק אל תוך העיניים שאת סיפורן לא אזכה להכיר ומצמידה את שפתיו לשלי, מחליקה עליהן, נוגעת לא נוגעת. הוא מחליק למטה שוב, אני משחררת אותו לדרכו, ואותי אל הלשון שלו, שמדברת איתי בשפה שלא הכרתי קודם. זה כבר כמה לילות, שאנחנו לומדים לדבר אחד עם השני בשפה חדשה, מסעירה, מרגשת, משאירה טעם של עוד ועוד ועוד. הלשון שלו נכנסת עמוק לתוכי ואני נזכרת בפעם הראשונה שראיתי אותו. זה היה קצר, ולא כמו שרואים בסרטים, ואני כמעט בטוחה שהוא לא שם לב אליי בכלל. אבל משהו בו הזכיר לי את עצמי שכבר הספקתי לשכוח. חשבתי איך אני אגיד לו שיש עליי תאריך תפוגה אחד גדול. ואולי בכלל כדאי לא להגיד כלום. אולי עדיף יהיה לו שלא יכיר אותי לעולם. ואם לא הייתי חוששת, היית שואלת אותו אם הוא מתחרט. אני מושכת אותו אליי בשנית, מכניסה אותו לתוכי, רוצה להרגיש אותו הכי קרוב שאפשר והכי רחוק מתאריך התפוגה הזה שכתוב על המצח שלי , במספרים גדולים מידי. הוא נאנח, עוצם את עיניו ונותן לעצמו להתרוקן. אני מניחה שגם הוא מעדיף לרגע לשכוח.
"תבטיח לי שכשאני אטוס, ותהיה לך חברה, היא תהיה לפחות טובה כמוני" אני אומרת לו בתקווה שהצחוק יעצור את הדמעות שיושבות על דלת עיניי ורק מחכות שהיא תיפתח. "את דואגת שתהיה לי חברה?" הוא שואל. אני מחייכת אליו בחיוך חצי ביישני חצי שובב, מבקשת רשות להניח עליו את הראש שלי ומרשה לעצמי רק לקצת, רק לעכשיו לדמיין שהוא באמת שלי.
// ליאור ויטלין